פן פיקשן
הצרות של דאדלי - ד'עדי_דבש
01/08/2006 19:12הדוד ורנון נראה נבוך, אבל הארי ראה אותם רק במטושטש. כל איבר בגופו כאב מן המכות ומן הריצפה הקרה. הוא תהה אם הוא נקרא עכשיו ילד מוכה. מה שבטוח, בקרוב יוציאו אותו מכאן. דמבלדור לא ייתן לו להישאר פה אחרי שהדוד ורנון היכה אותו, אפילו שרק לפני שבוע וחצי הסתיימו הלימודים. הוא ניסה להתרומם מן הריצפה אבל הוא לא הצליח, כאילו מישהו הדביק אותו למרצפות. הדודה פטוניה הביטה עליו בעיניים מצומצמות, והארי לא הצליח לקבוע באיזה הבעה היא הסתכלה עליו, אולי משום שמשקפיו היו זרוקות מנותצות על הריצפה לידו.
"קום ותשכב במיטה!" גערה בו הדודה פטוניה "אנחנו צריכים ללכת עכשיו לפגישה עם המנהל של דאדלי! שלום!" היא משכה אחריה את הדוד ורנון אל מחוץ לחדר וטרקה את הדלת מאחוריה. הארי לא האמין למשמע אוזניו. ברגע זה הדוד ורנון היכה אותו וכמעט חנק אותו למוות והדודה פטוניה אפילו לא עוזרת לו לקום מהריצפה!? הוא ניסה לקרטע שנית אל מיטתו, אבל מרוב חולשה וכאבים צנח שוב אל הריצפה, כולו מדמם. לפתע נפתחה שוב הדלת והדודה פטוניה זרקה סמרטוט מלוכלך על הריצפה לידו.
"קח!" היא אמרה בכעס "ותנקה את הלכלוך והדם שלך!" וטרקה שוב את הדלת מאחוריה.
ראשו של הארי הלם בכאב. זוויות פיו ואפו דיממו ועל גופו התחילו לצמוח חבורות גדולות, כחולות ושחורות, ומאוד כואבות. הוא לא ידע כמה זמן הוא שכב שם. הכל התבלבל מול עיניו, ותמונות מטושטשות התערבלו במוחו. צלילים שונים וצבעים חלפו מולו, הוא הזה הזיות משונות, מצחו קדח מחום. רעש חזק כשל פקיקת בקבוק נשמע, וקול נמוך וצרוד דיבר, הארי חשב שהוא עדיין הוזה.
"הארי! הארי – קום!" מתוך האפילה הוא שמע קולות מבוהלים. הוא ניסה לפקוח את עיניו. השמש כבר שקעה. צללים ארוכים בקעו מבעד לחלון ונמשכו על הריצפה, מרצדים בדרכם על הקירות.
"הארי! אתה בסדר?"
הוא ניסה למקד את מבטו. כל גופו כאב. מולו עמדו עין הזעם מודי ונימפדורה טונקס, מביטים בו בעיניים מבוהלות. בטח קול הפקיקה ששמע היה קול ההתעתקות שלהם אל תוך החדר. עין הזעם רכן וטיפטף משהו חם אל תוך גרונו. המשקה היה צורב ושרף את פיו וגרונו של הארי. הוא החל להשתעל. בכוחות משותפים הרימו אותו מודי וטונקס על רגליו. מודי הושיב אותו על המיטה ושלף את שרביטו. הוא כיוון אותו אל פניו של הארי, מלמל משהו והדם נעלם. גם טונקס שלפה את שרביטה, שניהם הטילו עליו כמה לחשים שונים, והכאבים בגופו חלפו כלא היו. עוד הינף שרביט והבלגן בחדר הסתדר בקסם, וכל הלכלוך נעלם. הסחבה המקומטת שזרקה לו הדודה פטוניה התפתלה קצת, ואז התפוגגה באוויר. מודי הרים את משקפיו השבורים מן הריצפה, אמר "רפ?ארו?!" ותיקן אותן.
"אתה בסדר?" שאל מודי, והארי זיהה שמץ של בהלה בקולו.
"כ-כן" הוא מלמל בקושי, עדיין המום מהופעתם הפתאומית של השניים. טונקס עוד הייתה עסוקה בהטלת לחשים שונים על הארי כדי להעלים את החבורות, אבל במקום להיעלם הן רק גדלו ותפחו, והארי נאנק בכאב.
"לא ככה עושים את זה, טונקס!" גער בה מודי, "הנה, אני אראה לך" הוא הרים את שרביטו וכיוון אותו על הארי. "קו?ר?ט?ה ל?פ??ר?ט?ה!" הוא קרא, והעלים את החבורות אחת אחת.
לפתע כאב חד צרב את צלקתו של הארי, ותחושת שמחה מרוממת עלתה בו, שמחה שכלל לא הייתה קשורה אליו.
"איה!" הוא קרא, והרים את ידו אל מצחו. מודי וטונקס הביטו בו במבטים מודאגים.
"מה קורה?" נהם מודי.
"הוא- הוא- שמח," התאמץ הארי להגות את המילים מפיו. הוא ראה את מודי וטונקס מחליפים מבט אפל. התמונות מול פניו של הארי היטשטשו שוב. הוא השפיל מבט אל ידיו. הן היו שונות, מפחידות, מוארכות אצבעות ולבנות כמו שני עכבישים גדולים וחיוורים. הוא פלט קריאת בהלה. כמו ממרחק הוא שמע את קולו של מודי מהדהד אליו "ספר לנו מה אתה רואה, פוטר!"
הוא ישב על כיסא גדול וגבוה. מולו שני אוכלי מות בברדסים שחורים, שאת קולם הוא לא זיהה, גוררים ביניהם אדם גוץ וקרח שהארי הכיר. זה היה נוט.
"הצלחנו להוציא משם את נוט," אמר אחד מאוכלי המוות בקול חורק ונמוך. "השגנו את המפתח לחדר של מו?רו?. נסינו להיכנס לחדר, אבל עוד כמה כשפים טיפשיים עצרו בעדנו. תחקרנו את רוברט צ'רלס, האחראי על חדר הנבואות. הנבואה עוד לא אבדה לגמרי, היא נמסרה לדמבלדור, אוהב הבוצדמים המסריח, ויש בכוחו לשחזר אותה, אדוני"
"יפה, פ?ינט, אמר הארי בקול גבוה וקר "קחו מכאן את נוט". שני אוכלי המוות הסתובבו ויצאו מן החדר, גוררים בעקבותיהם את נוט הפצוע.
הארי הרגיש טלטול חזק בכתפו. הוא נפנה לאחוריו לראות מי מחזיק בו, ועוד אוכל מוות נכנס לחדר. הוא התקרב אל הארי בהיסוס מהול בפחד.
"אדון, אדון!" הוא אמר "הנה המפתח לחדר של מו?רו?, תפסנו גם את א?ג?נ?ס, בידיה יש את המידע איך להיכנס לחדר!" עוד גל של שמחה מרוממת פשט בהארי, צחוק מטורף בקע מגרונו ועוד טלטול חזק בכתפו, ושוב היטשטשו התמונות מול עיניו...
חזור לדף הפן-פיקשן
|
