פן פיקשן
הצרות של דאדלי - ה'עדי_דבש
01/08/2006 19:13הוא מצא את עצמו מביט בעיניו של מודי, זיעה קרה מכסה את פניו.
"מה ראית, פוטר?" נהם מודי "ספר לנו הכל, זה יכול להיות חשוב!"
הארי בלע את רוקו.
"הייתי- הייתי- נכנסתי לגופו של וולדמורט," המילים בקושי יצאו מפיו של הארי.
"מה קרה שם?" שאל שוב מודי.
"שני אוכלי מוות באו," גמגם הארי בעוד צלקתו בוערת בכאב חד כסיכה. "הם הביאו את נוט... הוא היה פצוע... הם אמרו... הם אמרו משהו..." דיבורו היה קטוע.
"ושמעת מה הם אמרו?" דחק בו מודי- "משהו... שהם השיגו מפתח... לחדר של מו?רו?-" לפתע טונקס פלטה קריאת בהלה, ועין הקסם של מודי הסתחררה לכל הכיוונים.
"לחדר של מו?רו? אמרת?" פלט מודי "חייבים לספר על זה לדמבלדור, טוב, טוב, תמשיך..."
הארי בהה בהם בראש מרוקן "מישהו... בשם פ?ינט...סיפר לי... לוולדמורט...שדמבלדור יכול לשחזר את הנבואה המנופצת...הוא אמר שהם תפסו מישהו... רוברט צ'רלס... ועוד מישהו נכנס... ואמר שתפסו את א?ג?נ?ס..." הארי לא יכל להמשיך לדבר עוד. פיו היה יבש מאוד וגרונו נשנק.
"בסדר", אמר מודי בכבדות. הוא הסתובב בגבו אל הארי והתעסק עם משהו שהוציא מכיסו. הארי ניסה לראות מה זה, אבל טונקס שהבחינה במבטו מיד נופפה אליו שוב בשרביטה במטרה לרפא את חבורותיו, אבל במקום זה הפך צבע עורו לפתע להיות כחול. הארי הביט בבהלה על ידיו הכחולות, בדיוק כשמודי הסתובב וקרא בכעס "מה עשית, טונקס!" והחזיר את צבע עורו של הארי למצבו הרגיל בתנועה קטנה משרביטו.
"אופס" מלמלה טונקס בין חיוך של מבוכה לגמגום של התנצלות "אני מצטערת, אוי, אני כל כך מגושמת..."
"טוב," אמר מודי לאחר רגע של דומיה "אז אני מוכרח להודות שלמרות כל מה שחשבתי עליהם לא ציפיתי שהם יעזו להכות אותך, במיוחד לא לאחר האזהרה שלנו שם ברציף, אבל אין מה לעשות".
הארי הביט בו מבולבל. מודי לא באמת מצפה שהארי יישאר כאן אחרי שהדוד ורנון היכה אותו, נכון? גם אם חלף רק שבוע וחצי מאז שנגמרו הלימודים...
קולה של טונקס חדר מבעד למחשבותיו "דמבלדור רוצה שתהיה כאן לפחות שלושה שבועות. אין לי מושג למה הוא מתעקש כל כך. הוא רק אמר לנו למסור לך את זה" היא הושיטה לו קופסא חומה וגדולה עטופה בהמון נייר דבק חום. הארי לקח ממנה את החבילה ותחב אותה מתחת למיטה שלו. הוא ידע שדמבלדור רוצה שהוא יישאר אצל הדרסלים עוד קצת כדי לחתום את הלחש העתיק שהטיל עליו בילדותו, לחש שהגן עליו מפני וולדמורט, שפסגת שאיפותיו הייתה להרוג את הארי.
"אנחנו נבוא לכאן כל יום כדי לבדוק מה שלומך ואם אתה בסדר", אמר מודי לאחר שהשתכנע שהארי התאושש. מאחורי גבו עוד נופפה עליו טונקס בשרביטה, וחום מוזר פשט בבטנו. "אל תדאג יותר מדי", הוסיף מודי "נוציא אותך מכאן כמה שיותר מהר". הוא עוד הטיל עליו לחש עידוד אחרון לפני שנעמו הוא וטונקס בהינף גלימה. הארי נשכב על מיטתו. הכאבים כבר חלפו לגמרי. הוא לא יכול היה לכעוס או להתעצבן בגלל לחש העידוד שמודי הטיל עליו. הוא עצם את עיניו. שום מחשבה לא עלתה במוחו והוא נרדם, אך החלומות רדפו אותו בשנתו וטרפו את מנוחתו. הוא רץ במסדרונות חשוכים, אפלים, מימינו ומשמאלו נפערו דלתות רבות שפרצופים שקופים ולבנים כפנינה הציצו בעדן. רוחות רפאים בדמויות מוזרות הקיפו אותו, התרוצצו סביבו, והוא רץ ורץ בלי לדעת לאן מועדות פניו או איפה הוא נמצא. צ'ו צ'אנג הופיעה לפתע מולו ובהבעה כועסת ניסתה לעצור אותו, צועקת עליו משהו על זה שהוא בגד בזכרו של סדריק. הארי עקף אותה ושעט קדימה, פסיעות רגליו המהדהדות נשמעות היטב על רצפת האבן הקרה. צ'ו רדפה אחריו וניסתה להשיג אותו, הארי הסתובב לעברה בתנועה חדה, ולפתע מצא את עצמו עובר דרכה, היא הייתה רק רוח רפאים, כמו כל השאר. הוא המשיך לרוץ בכיוונים הפוכים, פונה בכל התפצלות שנקרתה בדרכו, ולפתע ראה מוטלת על הריצפה את גופתו של סדריק בוהה בו בעיניים מזוגגות, צל ע?ש?ן של סדריק מבקש שייקח את גופתו להוגוורטס. המסדרון התפצל לעוד ועוד פניות, הארי רץ בלי לחשוב, ומכל עבר הופיעו פתאום אוכלי מוות בברדסים שחורים, וצחוק גבוה וקר נשמע מהדהד בין כותלי האבן שהקיפו אותו וסגרו עליו מכל הכיוונים, כל הדמויות הלבנות הצביעו עליו וצעקו משהו בלתי מובן, וסיריוס... פתאום הוא ראה את סיריוס... הוא עמד מולו ממש, גם הוא חיוור ושקוף, סיריוס היה רק רוח רפאים... הוא פתח את פיו לומר משהו שהארי לא הצליח לשמוע, שום צליל לא בקע מגרונו, והוא התמוגג באוויר... מאחוריו היה פרגוד שהארי ראה רק פעם אחת, במחלקת המסתורין, ומתוכו בקעו כל מיני לחישות משונות, הוריו יצאו ונכנסו מחלומו בלי לומר מילה, אור ירוק הבזיק, והארי התעורר שטוף זיעה קרה.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
