פן פיקשן
הזכרון - חלק א'אדם רימון
09/07/2004 23:39 שמי לונדון היו בהירים בסוף השבוע הקודם. הצפורים עופפו בחדווה, ותושבי העיר התעוררו לבוקר יום שבת נפלא. מהגינות המסודרות והפרחוניות נדף ריח בושם שמילא במתיקות חמימה את האוויר. האנשים שיצאו לטייל באיזור כיכר-גרימולד בשעות המוקדמות של אותו היום - זוגות טריים שיצאו לשאוף את האוויר הרענן, אנשים שהוציאו את כלביהם לעשות צרכיהם ומשפחות שיצאו לפיקניק בפארק הקרוב - זכו לחזות במחזה נדיר; ינשוף שמנמן ופרוע חצה בטיסה את השמיים, כמעט ומתנגש בציפורים הקטנות שנרתעו בפחד. למרות השעה, הדורס הלילי נראה עירני לחלוטין, והדבר המוזר עוד יותר היה שכאשר הגיע לרווח שבין בית מספר 13 ובית מספר 11, הוא החל להסתובב בבלבול סחור סחור מעל הבית החסר. הדיירים של הרחוב ידעו כבר מזמן שהבית איננו כיוון שכנראה חלה טעות מצערת של עובדי הערייה ובעת מספור הבתים הם דלגו בשוגג על מספר 12 ולא שמו לב לטעות, עד שכבר היה מאוחר מדי. כל אדם שעבר ברחוב בפעם הראשונה היה בוהה, בדרך-כלל, בחלל בין הבתים למספר שניות, כשהוא מעביר את מבטו מבית מספר 11 ל-13, ואז מתנער וממשיך הלאה בדרכו. אך צירוף המקרים המוזר של הבלבול של הינשוף והבית החסר גרם לעוברים והשבים להרים גבה בסקרנות בהביטם לעבר הינשוף הקורא והצווח בקול דק. אבל כיוון שלא חדל מהתנהגות זו, הולכי הרגל פנו משם, אחרי שנמאס עליהם הסיבוב הבלתי-פוסק של הינשוף.
בתוך הבניין המוסתר, שנקרא למעשה בית מספר 12, התעוררו נער ונערה בבת אחת מקריאות הינשוף ונפגשו במסדרון, מסתכלים בטשטוש זה בזה. שניהם היו עייפים מאד בגלל שיום לפני כן היה אותו יום שישי בו הארי יצא לפגוש את אנה ולא חזר, והשניים נאלצו לחכות לו עד שלוש לפנות-בוקר. רון הביט בשעון העתיק, שהיה שעו?ן אל הקיר והראה את השעה שבע, והרמיוני עקבה אחרי מבטו ופהקה בהפגנתיות. הינשוף לא הפסיק לצווח ותקווה קלה לקבל הודעה מהארי קיננה בלבם, ועל-כן הם היו בחוץ, לבושים, תוך דקה. צמד מכתבים נפלו על ראשו של רון והוא פלט קללה לכוון הינשוף שהתרחק בשעה שידיו החלו לפתוח את המעטפה שהיתה ממוענת אליו. "לכבוד רון וויזלי. אנו מזמינים אותך, כמו את כל תלמידי הוגוורטס, למחנה קיץ בטירת הוגוורטס. מחנה זה....." הקריא רון בקול מאוכזב והפסיק בפתאומיות, כשהבין שלא יימצא במכתב מידע על הארי. גם במעטפתה של הרמיוני שכן גליון קלף דומה. הם הביטו זה בזה בדממה. היכן הארי? הרמיוני הציעה לכתוב מכתב להארי, אך ברגע שהם פנו חזרה אל הבית הגיע ינשוף נוסף שהשליך מכתב קטן אל ידיה של הרמיוני. אולי זה מהארי? היא פתחה את המעטפה במהירות, ותוך כדי כך הבחינה בסמל משרד הקסמים מוטבע על המעטפה. עיניה עברו על תוכן המכתב מספר פעמים. היא הביטה במבט רב משמעות ברון, פתחה את פיה וסגרה מספר פעמים, ואחר כך התמוטטה על המדרכה ליד הרווח בין הבתים, ממררת בבכי. רון הביט בה בתדהמה ורכן כדי לשאול את הרמיוני מה קרה, אך זו רק הושיטה לעברו את המכתב.
לכבוד העלמה הרמיוני גריינג'ר ורון וויזלי הנכבדים,
כידוע לכם, אנו עורכים מעקב אחרי כל מכשף על מנת
לוודא את קיומו ואת מיקומו כדי שינשופי הדואר יוכלו
למוצאו בקלות. זהו כישוף רב עוצמה אשר לא פוגע בחופש
הפרט, ואינו מגלה לאף גורם שלישי מלבד הינשופים
את מיקומו ו/או את קיומו. אך כיוון שהיה חשש לחייו של
הארי ג'יימס פוטר, נאלצנו להטיל עליו כישוף מעקב
נוסף כדי לוודא את שלומו. אי לכך, כנראה שהכישוף
לא היה יעיל במיוחד, ואתמול, סמוך לחצות, דווח לנו
שהארי מת עקב נשיקת סוהרסנים. מכיוון שאתם המקורבים
לו ביותר, אנו מודיעים לכם לפני שנצא בהודעה לעיתונות
ומשתתפים בצערכם.
בהבעת תנחומים וצער,
קורנליוס פאדג', ראש משרד הקסמים
נ.ב עותק ממכתב זה נשלח גם למולי וארתור וויזלי, שלקחו על הארי את אחריותם.
"מה קרה?", שאלה פטוניה דרסלי בקול ממש, אבל ממש מעצבן את השניים ההמומים שחזרו מבחוץ. "קול קריאות ינשוף העיר אותי, למה אתם חייבים להתעסק עם הדברים האלה כל-כך מוקדם?!" "האחיין שלך מת, זה מה שקרה!", הרמיוני התפרצה עליה. "מה?" אמרה פטוניה, עדיין לא מעכלת את מה ששמעה. "הארי מת! קיבלנו על זה מכתב עכשיו! מה לא ברור?!" צעקה הרמיוני בעצבים, ובפעם הראשונה רון ראה את הפנים שלה מאדימות, עד לצבע של עגבניה מאד מאד בשלה. "מה זאת אומרת מת?" נלחצה פטוניה "תני לי את המכתב!" היא קראה את המכתב ופלטה צעקה, "סוהרסנים! ידעתי שהם מסוכנים. והם הרגו את הארי!", בשלב הזה היא אבדה את עשתונותיה ופרצה בצעקות ויללות חסרות פשר. ופנתה בצעדים מהירים וכושלים עד לספה הקרובה בחדר הכניסה, עליה היא נחתה בחבטה.
כשהיא היתה ילדה, היא אהבה את רמוס, למרות שהם היו רק ידידים. בכל פעם שאחותה לקחה אותה איתה, היא היתה יושבת איתו בערב, בהוגסמיד, שותה ספל של ברצפת חמה שהזמין בשבילה ומספרת לו על החיים המוגלגיים. הוא, מצידו, הראה לה כל מיני קסמים קטנים, וסיפר לה על הלימודים בהוגוורטס. היא היתה הבן-אדם הראשון שרמוס סיפר לו שהוא איש זאב. הוא הסביר לה שהוא הופך לזאב בכל פעם שיש ירח מלא, ואז הוא לא שולט במעשיו, ולכן היא לא צריכה להעלב כשהוא מסרב ללכת איתה בזמן שיש ירח מלא. הוא גם ביקש ממנה לשמור על אחותה הקטנה והיא הבטיחה לו שמכל צרה שלילי תכנס אליה, היא תעזור לה לצאת. הוא גם נתן לה שרשרת, אותה שרשרת שהיא עונדת עד היום, כדי להזכיר לה שהיא צריכה לשמור על אחותה, או על המשפחה שתהיה לאחותה עם החבר שלה, ג'יימס פוטר. לכן היא לקחה את הארי לפני 15 שנים, והפעם היא נכשלה. היא נתנה להארי למות. היא הפרה את הבטחתה לרמוס. אבל משהו בתוכה אמר לה שהארי לא מת. למרות המכתב של משרד הקסמים, הארי חי, כך היא הרגישה. היא התנערה מתוך השקיעה בזכרונותיה ובבכייה ופלטה צעקה בוכייה נוספת, כשקמה על רגליה כדי כמעט ולהתנגש בגופו העבה של בעלה המודאג. "פטוניה? הכל בסדר? בזמן האחרון יש לך כל מיני התקפות מוזרות כאלה. את צריכה לשתות משהו? אולי אני אכין לך כוס תה." "לא תודה וורנון! אני מצטערת, אבל אני צריכה ללכת, לקיים הבטחה שהפרתי. נתראה מתישהו."
היא רצה על הדלת, לבשה את מעילה ויצאה מהבית, משאירה את וורנון, שהתעורר מצעקותיה, את רון ואת הרמיוני, המומים לחלוטין. בחוץ לפתע חדרה אל מוחה מעט בקורת עצמית. מה, היא משוגעת שהיא יוצאת ככה, בלי שום מפה, לחפש את הארי, שנחשב למת? ההגיון אמר לה לחזור. אך כוח חזק יותר בתוכה, אחר, שישב במשך שנים במעמקי ליבה, גנוז, וחכה להזדמנות להתפרץ אמר לה ללכת. לאן? היא לא ידעה. לאן שיקחו אותה רגליה. העיקר להתנתק מהמשפחה הצבועה שהיא הקימה לעצמה, משפחה מסודרת הרבה יותר מדי, שלוחצת אותה מכל כוון ושומרת עליה יציבה. היא היתה צריכה את זה מפחד מזכרונות העבר, מהפצעים שנותרו פתוחים מאז שהתייחסו אליה כילדה סוג ב' יחסית לאחותה. היא פחדה שנפשה תתערער, שאולי היא תשתגע מהניגודים האלה שמצד אחד משכו אותה אל עולם הקסם ומצד שני דחו אותה. לכן, במקום לרפא את הפצעים הללו בנשמתה, היא רק החביאה אותם, והשאירה אותם מדממים. אבל עכשיו, הגיע הזמן לרפא אותם. היא יוצאת לחפש את הארי.
היא הלכה אל הפארק הקרוב והתיישבה של על ספסל, מתנשפת, מנסה להזכר, מבעד למערבולות ההדחקה, בפיסות מידע על עולם הקסם.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
