פן פיקשן
הזכרון - חלק ב'אדם רימון
12/07/2004 09:26 וורנון הביט בדלת בבעתה במשך כמה דקות. שהיה שהיתה ממושכת מדי וגם גורלית בשבילו. כשהוא החליט לצאת לחפש אותה, הוא לא הצליח למצוא אותה באיזור הקרוב וידע שאין טעם לנסות לנחש היכן היא. מה שיותר גרוע היה, שהוא היה כל-כך חסר אמונה בעולם הקסם, אף כי באופן הגיוני הוא ידע שעולם הקסם קיים, הקשר שלו עם הקסם, כמו רוב המוגלגים, היה מאד רופף. ולכן כשניסה לחזור לבית מספר 12, הוא כלל לא הצליח למוצאו! בהתחלה חשב כי התבלבל, והקיף את כל הרחוב, אך לבסוף התחוור לו שאין לו דרך לחזור, והוא נעמד חסר אונים מול הרווח שבין בית מספר 11 לבית מספר 13.
"הלו?!?", נשמע קול חזק מבעד לשפורפרת, "זה עובד המכשיר הזה?! לאיפה מדברים? מולי! את יודעת איך מפעילים את הדבר הזה? טוב, אה, שלום. הגעתם לטלפון של ארתור וויזלי. אם התקשרתם אתם בטח מוגלגים נחמדים, אז תוכלו למצוא אותי בהוגוורטס, יש לי שם עבודה מזדמנת, אה בעצם אתם לא מכירים את זה, אז תשאירו פשוט הודעה. איך זה היה מולי? ועכשיו הם פשוט משאירים הודעה?!" כעבור עשר שניות של שקט נשמע צפצוף קל, שגרם לפטוניה לטרוק את הטלפון, לא היתה לה כל הודעה להשאיר. בעלי בית הקפה הסתכלו עליה בכעס. אישה מסודרת למראה התפרצה לבית הקפה ובקשה להשתמש בטלפון ובספר הטלפונים וכבר רבע שעה היא עומדת שם. גם פטוניה עצמה לא היתה מאושרת. היא נסתה בכל כוחה לדלות מזכרונה שמות של קוסמים ואף-אחד מהם לא נמצא במדריך הטלפונים מלבד ארתור וויזלי, שלא ענה וגם כמעט שחורר את אוזה בצעקותיו. היא הודתה לבעלי בית הקפה, ויצאה משם. הנסיון הראשון שלה לאתר משהו מעולם הקסם עלה בתוהו. מה הלאה? איך היא יכולה למצוא קוסמים שיעזרו לה?
היא הסתובבה בעיר במשך מספר שעות, מחפשת קוסמים בעזרת השאלה, חסרת הפשר לכאורה: "האם אתה יודע מהם מוגלגים?". זה לא עזר לה, היא לא מצאה אף אחד. היא חשה שמצד אחד יש לה קשר עמוק לעולם הקסם, אך הקשר הזה, שכל קוסם נולד עמו, מודחק ומנוון, ולמעשה היא חשה כי כל מחשבה על עולם הקסם כמו צעידה אל תוך הכלום, כאילו הקסם חסר כל בסיס בתוכה, הוא סתם מילה, סתם רעיון חשיבתי, חסר מוחשיות. היא ניסתה לקרב אל ליבה את הקסם, להזכר בכל הדברים הקטנים שהוו את אווירת הקסם, כדי אולי להתחיל להרגיש אותם שוב ושכך יעלו לה זכרונות נוספים. היא חשבה על רמוס לופין, הקשר הנעים שלה אל העולם הזה, ולפתע היא חשה צורך להתפלל, לבקש עזרה. אך לא היתה זאת תפילה רגילה, שנכתבה מראש, כמו שמתפללים בכנסיה. לא היתה זאת תפילה שהמשמעות הרגשית של פטוניה כלפיה היתה כמעט ולא קיימת, לא תפילה בשפה עתיקה שמדברת בשם אחד מהכמרים שכתב אותה בימי הביניים. היתה זו תפילה שבאה ישירות מליבה של פטוניה, ובפעם הראשונה בחייה היא התפללה כל כולה. אמנם יכול להיות שההגדרה תפילה היא לא בדיוק המילה המתאימה, אך כך היא הגדירה זאת לעצמה. היא אמרה בליבה שהיא רוצה להרגיש את עולם הקסם, ורוצה לחוש שוב את החום והחיבה שרחש לה לופין, ולנשום את משב הרוח המלטף של העולם ההוא.
וככל שהיא ציירה לפניה את פניו של לופין בברור יותר, וחשה את אהבתה עולה בה, כך היא התחזקה יותר והתעודדה יותר והרגישה יותר צעירה. היא גם נראתה יותר צעירה, אם לשפוט את המבטים שהגברים שעברו ברחוב שלחו לעברה. היא חשה גם שתנועותיה יותר קלילות ושהיא כמעט יכולה לעוף. היא הביטה שוב על הרחוב. הוא נראה שונה. קודם הוא היה עלוב ביותר. עכשיו הוא היה שוקק חיים, אנשים יצאו ונכנסו לחנויות שהאירו מבעד לחלונות הראווה המפוארים על הרחוב, ואנשים אחרים עברו בזעף על פני החנויות מתעלמים לחלוטין מכל מה שסביבם. התחושה הזו לא היתה חדשה לפטוניה, אלא העלתה נשכחות. היא חשה ככה בדיוק כאשר לפני עשרות שנים אחותה לימדה אותה להביט אל תוך עולם הקסם, לראות את הקלחת הרותחת ולעבור דרך מחסום הכרטיסים בין רצים 9 ל-10. "לא צריך להיות קוסם בשביל להיות בקשר מוחשי עם עולם הקסם.", כך הסבירה לה אחותה, "כמו כל הסקיבים, גם מוגלגים יכולים ללמוד לראות ולהכיר את עולם הקסם, הם רק צריכים אמונה ועוגן להחזיק בו." ואכן, היה לה עוגן, רמוס לופין. היא פנתה לחנות הקרובה "ג'ונגל החיות הקסומות".
היא היתה מבולבלת גם ככה, אבל אחרי שהצליחה להכריח את מוחה המוגלגי להשלים עם קיומו של עולם הקסם, והחלה לראות את כל הדברים הקסומים, ראשה הסתחרר בעוצמה כפולה. היא הסתובבה בתוך החנות, והביטה סביב. לאורך הקירות עמדו כלובים שונים עם חיות שונות, סלמנדרות עם שני ראשים, חתול עם ראש של סוס קטן, יצור שהזכיר עכברוש עם זימים ששחה לו בהנאה בתוך אקווריום ועוד הרבה יצורים משונים, ואת שמה של שום חיה פטוניה לא ידעה. היא נגשה לדלפק. "ביי אדון מורפי! כן גבירתי, מה אוכל לעשות למענך?" פנה המוכר לפטוניה אחרי שנפרד ממכשף כהה עור שיצא מן החנות.
"סליחה אדוני, היכן אני יכולה למצוא אוטובוס ל.....", פטוניה חשבה, איזה שמות היא זוכרת? "לקלחת הרותחת?"
"תוכלי ללכת ברגל פשוט, זה במרחק עשרים דקות, את פשוט פונה פה שמאלה לרחוב הראשי ופונה גם בו שמאלה ואז ממשיכה בו ישר. או שתחכי עוד שלוש שעות, עד תשע, ואז אוטונוס הלילה מתחיל לפעול."
"תודה!" אמרה פטוניה, מנסה לעכל את מה ששמעה, היא הביטה בחוץ, באמת החל להחשיך. היא היתה בטוחה שעברו רק מספר שעות מאז שיצאה, אבל התברר שכבר שש, איך הזמן רץ... היא החליטה ללכת ברגל, לא יזיק לה קצת ספורט, היא חשבה. היא יצאה שוב לרחוב ופנתה שמאלה פעמיים, לפי הוראות המוכר. עכשיו נשארה לה רבע שעה הליכה עד שתגיע לקלחת הרותחת, ומי בדיוק יעזור לה שם? מכל עבר בקעו קולות לא מוכרים, ריחות לא מוכרים, צבעים וצורות לא מוכרים, והיא חשה שמוחה עומד להתפקע מרוב דברים חדשים. אמנם היא ראתה כל זאת בילדותה, אבל כל-כך הרבה השתנה!
חזור לדף הפן-פיקשן
|
