פן פיקשן
הזכרון - חלק ג'אדם רימון
12/07/2004 22:17 היא לא יכלה יותר, למוחה נכנסו הרבה יותר מדי רשמים. היא הצליחה לשכוח את הוראותיו של המוכר בחנות החיות, וגם אם היתה זוכרת, ספק אם היתה מצליחה ללכת עד לשם במצבה, היא צריכה לנוח! פטוניה חיפשה מקום שקט אך בכל מקום שהסתכלה היא ראתה אנשים, ורק פתח אחד, קטן ואפלולי נראה ברחובות העלובים, לעיני המוגלגים, אך מפוארים וסוערים למעשה. היא השתחלה בין האנשים ונכנסה לחנות. היא עוד הספיקה לקרוא את השלט הקטן מעל הפתח; מרקחת בקלחת בע"מ. בפנים היא לא הצליחה לראות כלום מלבד חושך, עיניה היו רגילות לאור שבחוץ, אך לא לעלטה ששררה בחדרון הזה. אט אט, עיניה הצליחו לקלוט מעט צורות והיא גילתה שהיא במסדרון צר, שמשני צידיו עומדים מדפים ועליהם קופסאות עם דברים מוזרים בפנים, צמחים, פיסות של ניירות, ביצים, או לפחות דברים שהזכירו את החפצים הללו. "איך אוכל לעזור לך גבירתי?" היא שמעה קול צרוד מקצה המסדרון, והריחה עם כל הגה שהוציא ריח חריף של טבק. רק אז שמה לב שכל החדר מלא עשן סיגריות. "תודה, אני רק מסתכלת כרגע... בעצם, יש לך משהו לשתות?" שאלה פטוניה בביישנות. "תמורת כסף יש לי הכל! מה את רוצה? תה סירפדים? מי טחב? מיץ עטלפים?", ענה המוכר בקול מלגלג. "תה סירפדים, בבקשה... אה... אדוני." ביקשה פטוניה, זה הדבר היחיד שהכירה מהעולם המוגלגי. היה בקול של המוכר משהו מעורר חלחלה, משהו שעטף את פטוניה בפחד. היא התיישבה על הכסא הקטן והרעוע ליד הדלפק הקטן העשוי עץ כהה. היא גמעה את המשקה שהגיש לה המוכר בלגימה אחת, וחשה שוב רעננה. "אוניה אחת." אמר המוכר. "סליחה?" אמרה פטוניה, לא מבינה. "אוניה אחת.", חזר המוכר,"המשקה עולה אוניה אחת". "אוניה?", נלחצה פטוניה, היא עדיין חשבה שהוא מדבדח איתה, ממתי כוס תה שוות ערך לאוניה. "יש לי לירה סטרלינג, זה יעזור?" אמרה פטוניה, בכל העוז והאומץ שהצליחה לגייס, ואף הצליחה להעלות על פניה חיוך מבודח, כאילו המוכר סיפר בדיחה טובה על אוניות, אף שלא הבינה מה הקשר בין תה להפלגה בים. "שלא תעזי לקרב אלי את הכסף המזוהם של המוגלגים המסריחים האלו!! אוניה אחת אומרים לך!!", המוכר כבר החל להתעצבן. ובדיוק כשפטוניה דאגה שיקרה משהו רע, כיוון שהמוכר כבר שלח יד אל שרביטו, נכנס אדם נוסף לחנות.
לפתע כל הכעס כאילו נעלם מפניו של המוכר, אף שהוא עדיין הביט בה בשנאה, והוא פנה אל האדם שהיה בפתח. "שלום לך אדון מרפי! לכבוד הוא לי לפגוש אותך! מה שלומך היום? החיים בסדר? מרוויח טוב? אתה רוצה שאעזור לך במשהו?", "תודה, הכל בסדר. ולא לא לא, אין צורך, אני אסתדר לבד." ענה הקונה בקוצר רוח. המוכר גיחך במבוכה. ניכר היה שהוא מעריץ ומפחד מהאדם שעומד בפינת המסדרון ומסתיר את האור העמום שחדר לחדר מבעד לדלת. "טוב! אז נחזור אלייך!" אמר, וכל הרוע חזר לפני האיש. "על כל דבר בעולם צריך לשלם!" הוא צעק וניגש אליה. היא היתה קפואה על מקומה, מפוחדת עד מוות. המוכר רכן עליה ותפס אותה בידיו הגדולות והכבדות, מנסה למשוך אותה מעל לכיסא. היא היתה הלומה. מה הוא מתכוון לעשות לה? ולמה הוא מנסה להוריד אותה מהכסא? עיניו שידרו טירוף ותאווה שלא ידעו גבול. הוא סקר את גובה הלוך ושוב, ואז התמקד שוב בפניה המבוהלות. היא לא הצליחה להתנגד ולא רצתה לחשוב מה יקרה הלאה, אך בראשה עברו כל האפשרויות הנוראות ביותר. "את תשלמי על התה הזה בריבית כפולה ומכופלת!" הוא צעק ומשך עוד משיכה אחת. היא נפלה מהכסא ונחבטה ברצפה. היא התעלפה. מבעד לעילפון היא שמעה את הזר שעמד עד אז בצד, ניגש למוכר, אומר משהו שלא הבינה, היא היתה מטושטשת מדי. הזר זרק מטבע על השולחן, והיא חשה ידיים לופתות אותה, רק שהמוכר לא יעשה לה שום דבר! היא פחדה. היא באמת פחדה. עד כדי כך היא פחדה שהיא פשוט איבדה את הכרתה ורק מילמלה. "אני רוצה לקלחת הרותחת! לקלחת! רמוס............"
התקרה היתה גבוהה. מנורה היתה תלוייה ממנה, ממש מעל. החדר היה עשוי אבל כבדה, והזכיר לפטוניה קתדרלה. היתה על ידה עוד מיטה. המצעים בה היו מבולגנים. עליה ישבה דמות בברדס. פטוניה חשה מבולבלת, ותחילה נזכרה בחתולה הפרסית שלה, סנווייט, שהיתה לה בתקופת הילדות. רק לאחר מכן היא נזכרה במאורעות שהתרחשו לפני שהתעלפה. "איפה אני?" יצאה השאלה מפיה לפני שבכלל חשבה אם כדאי לשאול או לא. היא גם לא ידעה את מי היא שאלה. "את בקלחת הרותחת, גבירתי, כפי שבקשת." ענה לה הגבר בברדס מבלי להסתובב. אופן הדיבור היה רהוט ומנומס, אך הקול היה קודר ומצמרר מעט. הוא הזכיר לה אדם מבוגר אחד שהכירה בצעירותה, טום היה שמו. טום סמית'. הוא היה אדם מרשים ונעים הליכות וגם לו היה קול מצמרר. פניו היו רבי משמעות אך לא נעימים מאד, אך היתה לו כריזמה. הוא לימד אותה מחשבים, ממש כשהמציאו אותם, היא נזכרה, הוא היה המורה האהוב עליה. היא עזבה את הקורס מיד כשהבינה שהיא לא מתאימה לסוג חשיבה כזה. לאדם שישב על המיטה לידה היה קול נמוך יותר ומצמרר פחות. "מי אתה?" היא שאלה. "אדוארד מרפי, לשרותך גברתי." הוא הסתובב והגיש לה את ידו ללחיצה. הוא היה מכשף, בזה לא היה ספק. היה לו שרביט מעוטר, וגלימת קטיפה שחורה ומהודרת. פניו היו קשות לעיכול, אך פטוניה הגיעה למסקנה שהוא גורם לה אי נוחות.
הוא סקר אותה, והביט בה ברחמים, אם היא הצליחה לפרש נכון את הבעת פניו. "למה באת לחנות ההיא?" הוא שאל אותה? בשאלתו ניכרה סקרנות רבה, אך פטוניה היתה מבולבלת מדי מכדי לחוש בזה. "חיפשתי קוסם שיעזור לי למצוא את האחיין שלי, הארי פוטר.", היא אמרה. בן רגע מבטו של מרפי התמלא סקרנות שלא יכול היה להסתירה והוא תירץ זאת בכך שמפליא אותו שהיא מחפשת אדם שהוגדר כמת. "אני יודעת שמשרד הקסמים החליט שהוא מת, אבל אני מרגישה שהוא חי! אני יודעת את זה! הוא אחיין שלי!" היא אמרה, עדיין מדברת כמעט ללא ביקורת עצמית, ללא שליטה. הוא בקושי הצליח להסתיר את פרץ ההתרגשות שהיתה בו. "אני מכיר בדיוק את האדם שאת מחפשת, זה שיוכל לעזור לך למצוא את האחיין שלך, איך אמרת שקוראים לו?", הוא שאל כדי להסתיר את עניינו בנער, "הא, כן. הארי פוטר. בואי איתי." היא התלבשה מהר ובליבה היא חשה התלהבות. הנה, היא מצליחה סוף סוף למצוא אדם שיוכל לעזור לה למצוא את הארי, היא בכל זאת תקיים את ההבטחה שלה ללופין. ומרפי הזה, למרות חזותו המפחידה הוא איש כזה נחמד. הקוסמים באמת הרבה יותר נחמדים מהמוגלגים, חוץ מהמוכר הזה בחנות האפלה.
היא ירדה אל הרחוב אחרי מרפי, בלי לשאול שאלות מיותרות, ונכנסה אחריו לכרכרה המפוארת שלו.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
