פן פיקשן
החלום הגדול ביותר - חלק ג'אדם רימון
26/12/2003 12:28 הארי שכב עוד קצת בחדרו - הוא לא ציפה שמישהו יטרח לספר לו מה קורה - אך הרעש לא חדל והארי לא יכול היה יותר לשכב באפס מעשה ולסבול את הרעש. הוא התיישב במיטה, שפשף את עיניו, ואחר, קם והביט מבעד לחלון. הרחוב היה ריק, אפילו החתולים שהסתובבו בדרך-כלל בין הפחים נעלמו כלא היו (כנראה ברחו בגלל הרעש, חשב לעצמו הארי). הרעש הגיע מאחוריו, מהקצה השני של הבית, אותו לא ניתן היה לראות מהחלון. הוא פנה לחזור ולהתיישב במטה, אך לפתע חש בכתפו מבט נוקב. הדוויג הביטה בו נזעמת, היא לא הבינה על מה כל הרעש והמהומה, ולמה היא לא קבלה אוכל מאתמול בצהריים, ומה שהיא קיבלה לא הצליח להשכיח את רעבונה. הרעב החל להציק באופן חזק מאד גם להארי, אך לא היה דבר שיכול היה לעשות. אפילו בחדרון הקטן שמתחת למדרגות הוא קיבל יותר אוכל.
החדר היה מלא אור אפרפר ומחליא, שהגיע דרך העננים וגרם להארי לחוסר מנוחה. הוא קם, התיישב על הכסא שליד הדלת, ושוב חזר למיטה. הוא ליטף את הדוויג, ניסה לקרוא קצת בספר "תולדות הקווידיץ'", שסיים אותו לפחות חמש פעמים, עבר לכסא על יד הדלת שוב, והחזיר את הספר למקום. מספר שעות עברו ככה, והרגשתו החלה להעשות גרועה יותר ויותר. למרות שהשעה כבר התקרבה לשעת הצהריים, האור בחוץ רק הלך ודעך, ולמרות שזאת היתה תחילת האביב, הלך ונעשה צונן וקריר מרגע לרגע. הקור חדר לעצמותיו של הארי והעביר לאורך גבו מספר צמרמורות. הדוויג ניסתה להתכרבל בפינת הכלוב ולחמם את עצמה והארי נכנס שוב למיטה והתכרבל אף הוא.
לאט לאט קדרות החלה להתגנב מבעד לחלון. ואט אט החדר נעשה חשוך. לפתע רעש הקידוח הפסיק, והארי שמע את צעקותיה של דודתו מהדהדות ברחבי הבית. הבית נעשה קודר אף יותר, ושמע את פטוניה רצה אל חדרו, ואחר כך את דודו, ורנון ולבסוף את דאדלי. הארי שמע צלצול מפתחות בדלת, ומיד אחר כך הדלת נפתחה, ואל תוך החדר נפלה דודתו כשמבט מפוחד ומטורף על פניה. "הם... כאן..." מילמלה פטוניה, "כאן... בבית... הם... עולים.... ססס...... סו... סווו... ססס..." אך היא לא הספיקה לסיים את המשפט. החדר נעשה חשוך עוד ועוד, עד שלבסוף החדר היה שקוע באפלה. הארי חש ששלושת הדרסלים מצטופפים מאחוריו על המיטה, אך מכיוון הדלת עלו קולות אחרים... נהמות איטיות ומקפיאות. עם כל נהמה החדר נעשה קר יותר. הארי הרגיש איך שאריות השמחה שעוד נשארו בו, אחרי הבוקר, עוזבות אותו. הנהמות הלכו והתחזקו, והארי שמע לא נהמה אחת, כי אם עשרות...
הוא גשש לעבר הקיר, ולפתע נגע ביד גרומה וקרה, שתפסה את זרועו בחוזקה. הארי גישש אל כיסו, להוציא את השרביט, אך הוא לא היה שם! הוא השאיר אותו על השולחן! אך הסוהרסן שתפס אותו כלל לא נסה לנשק אותו, כעבור שנייה הוא שמע את פטוניה צווחת בקולי קולות, ומיד משתנקת. דיבורים נשמעו בגינה בחוץ, והארי ידע שזאת שמדברת בהסטריה, זאת גברת פיג. כל רגע דודתו כבר יכולה להיות בעולם המתים. מה יקרה, לא היה לו כוח לזמן את השרביט, אף הגה לא יצא מפיו. לפתע הבהיר אור כסוף באפלה, והארי נפל על הרצפה מסונוור ונחבט בראשו. הוא חש שהוא צונח ומאבד את הכרתו...
חזור לדף הפן-פיקשן
|
