פן פיקשן
הזכרון - חלק ד'אדם רימון
15/07/2004 10:32 קול הפרסות על אבני הכביש נשמע נוקש ומרגיע. הרוח עברה מבעד לחלונות הכרכה ופזרה את שערותיה של פטוניה, שכבר מזמן איבדו את תסרוקתן המסודרת. מרפי ישב לצידה, חסון, רגוע, בטוח. היא בחנה את פניו הנוקשות, את עיניו הבורקות, שערותיו השחורות שהתנפנפו ברוח, מתחת לברדס שנפל כמעט. לפתע היא שמה לב שהבגדים שהיא לובשת הם לא הבגדים שלה! "איפה הבגדים שלי?", היא שאלה פתאום. "חזרת לעצמך סוף סוף!", אמר אדוארד מרפי, "כל היום היית מבולבלת ומטושטשת, ועכשיו התחלת סוף סוף לשים לב לעצמך! הבגדים שלך בתיק הקטן שהבאת איתך. גם הארנק שלח שם. הוא נפל יחד איתך, כשהמוכר ההוא משך אותך. הבגדים שלך התלכלכו לגמרי באבק העתיק שהיה בחנות, נאלצתי לכבס אותך, ולקנות לך בגדים חדשים.", אמר מרפי בחיוך מעודד, אך עיניו נשארו אפלות. "תודה.", מלמלה פטוניה. המחשבה שגבר זר הפשיט אותה מבגדיה לא נעמה לא בכלל, למרות שהוא דאג לטובתה. אבל אם זה היה מרפי (היא הביטה בו בהערצה) אז זה לא כל-כך נורא.
"עצור!", קרא לפתע מרפי לנהג. פטוניה הביטה מהחלון. בחוץ נראתה מסעדה יוקרתית, בתוכה כסאות מרופדים בקטיפה, שטיח אדום מקיר לקיר, ונברשות ענקיות תלויות מהתקרה. מרפי יצא מהכרכה והושיט את ידו אל פטוניה כדי לעזור לה לרדת בעדינות, בדיוק כפי שעשו הרוזנים לנשותיהם בימי הביניים, כמה שהוא רומנטי. פטוניה התמוגגה. אך בן רגע הוא שב להיות קשוח והוביל אותה על המסעדה, משדר כולו עוצמה. הוא נכנס למסעדה ובבת אחת, כל הדיבורים פסקו, וכל העיניים הופנו אליו, מלבד נגן הג'אז שישב על יד הפסנתר ואילתר בהנאה, מתעלם מכל מה שקורה. אך אפילו הנגן הפסיק והסתובב, כששמע את נקישות נעליו הממורקות של מרפי הצועדות על שביל השיש שנמתח מהכניסה עד לבר במרכז. "אוהו! אדון מרפי! כבוד גדול שבאת לכאן!", אמר הברמן, וקד קידה עמוקה עד שמצחו כמעט ונגע בלוח העץ הגדול שעל הבר. "למה אתם שותקים כולכם? זה מסעדה פה! תרגישו חופשי לדבר!", קרא מרפי לכולם, ובן רגע התמלא המקום בלחשושים ורחשושים. "התרקדי איתי?", הוא שאל את פטוניה ולפני שהספיקה לענות הוא צעק לנגן הפסנתר שינגן משהו קליל, תפס את פטוניה והחל לרקוד איתה ריקוד ג'אז מהיר. פטוניה, שידעה כשהיתה צעירה לרקוד מאד טוב, בקושי הצליחה לזוז לפי הקצב. היא היתה כל-כך עייפה מכל הדברים שראתה ושמעה ביום אחד בעולם הקסמים, שהיא פשוט התעלפה באמצע הריקוד. למזלה מרפי אחז אותה בשתי ידיים איתניות באותו זמן, ולכן לא נגרם לה כל נזק. הוא לקח אותה חזרה למרכבה ובפעם הבאה שהתעוררה הם כבר היו בכניסה לטירה גדולה.
"בואי, את עדיין תשושה.", הזמין אותה מרפי לצאת שוב מהכרכרה. הוא הוביל אותה מבעד לשער הכניסה לאחוזה, ובמעלה השביל, שעבר בתוך גינה מטופחת. על משוקפו של שער קטן היה תלוי פעמון. צלצול אחד הספיק כדי שרב המשרתים, כך הציג אותו מרפי, יפתח את הדלת. "כן מרפי?" אמר רב המשרתים. הוא הביט בעליונות על מרפי ובפני מרפי ניכר מעט חשש, ואם פטוניה לא היתה יודעת שזו הטירה של מרפי, היא היתה יכולה להשבע שמרפי נחות מרב המשרתים, אף על פי שרב המשרתי היה אדם עלוב למראה. שערו השמנוני, עיניו הקטנות, וצרוף אפו הקטן ופיו הגדול, הקנו לו מראה עלוב שהזכיר יותר עכבר מאשר בן אדם. נו טוב, יש גם אנשים כאלה. "קח אותה לחדר בבקשה." פקד מרפי בטון כלל לא בטוח בעצמו, אך הביט מיד בפטוניה במבט שלו ורגוע, שהפיח את כל החשדות שלה.
מיטה מפוארת עם מזרון בעובי 50 ס"מ, חלון גדול שמשקיף מגובה רב על הים, נברשת עדינה מנרות תלוייה מהתקרה מעל המיטה, מקלחת נוחה ובה סבונים ריחניים ובשמים, וג'זקוזי רחב מלא קצף שעושה מסז' בגב, כל אלה היו בבית החלומות של פטוניה. היא תמיד חלמה לצאת מהמקלחת, רעננה ולהביט אל הים כשהיא ישובה על מטתה הרכה. סוף סוף החלום הזה התגשם. זה בדיוק החדר שהיא קבלה להתגורר בו. רב המשרתים דאג לכל מחסוריה, וגם מרפי. הוא נתן לה את המגורים הללו כדי לפנק אותה, כי היא האישה הכי מקסימה שפגש, כך אמר. היא היתה מוקסמת. לופין ברח מראשה כליל, אף כי חשה נקיפות מצפון מדי פעם על כך. עולם הקסם היה הרבה יותר טוב ממה שזכרה. אדון פ., כפי שהציג את עצמו רב המשרתים, היה טיפוס לחוץ וחם מזג והתעצבן על כל דבר קטן שיצא משליטה (כמו זרם האמבטיה שזרם בעוצמה ובמהירות כזו שרק קסם חזק ביותר הצליח לעצור.). יומיים אחרי שהגיעה, היא הרגישה כבר כמו בבית. הכירה את הדרך לחדר האוכל בעל פה, ואף הספיקה לצאת לטיול לאור ירח עם מרפי. בקיצור, שם היה לה הכיף הכי גדול שהיה לה בחיים, כפי שטרחה לציין לעצמה.
"אדון מרפי! אנחנו ממשרד המקרקעים של הקרקע הקסומה. התוכל להעביר לידי את המפות ואת חשבונות המס' ששילמת?" אמר האיש הקטן וזעוף הפנים שבא לדרוש תשלום מס על החזקת קרקע האחוזה. אדון מרפי חייך אליו, צקצק בלשונו ולפתע שלף את שרביטו, מלמל מילה שפטוניה לא הצליחה להבין, ופרץ של אור ירוק בקע היישר מקצה שרביטו אל פניו של פקיד המס. הפקיד נפל חסר נשימה על גבו. פטוניה ההמומה רצתה לצעוק על מרפי, אך שום קול לא בקע מגרונה, אך מרפי אמר לה: "פטוניה. לכל דבר בעולם יש מחיר שיש לשלמו. הפקיד הזה הלך לעבוד אצל משרד המקרקעים וזה המחיר שהיה צריך לשלם. זכרי! על כל דבר שעושים בעולם צריך לשלם!" צמרמורת עברה בגבה, אך היא נכנעה למרותו של מרפי, ופנתה לחזור אל תוך הטירה. כשהושיטה ידה לפתוח את הדלת, היא נפתחה מעצמה, ומשם יצא רב המשרתים הקטן שכמעט והתנגש בה. "פיטר!" קרא אליו מרפי, "אני צריך לדבר איתך." רב המשרתים דידה אל מרפי. אז קוראים לו פיטר, זה מה שמסמלת ה-פ', ציינה לעצמה פטוניה בזמן שעלתה במדרגות לחדר השינה שלה.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
