פן פיקשן
הזכרון - חלק ו'אדם רימון
16/07/2004 22:19 "אוף! הרמיוני! את לא יכולה לצאת מהבית בלי ספר? זה לא הזמן לקרוא ספרי קסם עבי כרס או מה שזה לא יהיה!" צעק רון על הרמיוני כשהם התיישבו על הספסל לנוח לפני שיחזרו למפקדה. "אני רוצה להראות לך משהו." היא אמרה, מתעלמת מהצעקות שלו. היא דיפדפה במשך דקה וחצי, עד שמצאה את העמוד שחיפשה, ואז הראתה אותו לרון. בפרק על מרלין, בעמוד 472, נמצאו מספר ציטוטים מנבואות שמרלין נתן. הרמיוני הצביעה לו על מרכז הדף, וזה תוכן הנבואה שהופיעה שם:
"בליל הנבואה החוזרת זה יקרה בחצר הבית בין העצים,
אחרי שובה של החשיכה מהצללים.
דם יפגש עם דם. אופל יפגש עם אור.
מוות יפקוד את בעל הדם. אך הדם יביא חיים.
שניים לח?יות בכוח האבן, אחד להמית בכוח הזרוע.
ידי ארבעה קצוות תפגשנה, חיים מחודשים תדלינה.
בתוך החול תמ?צ?א קדושה, אך מבעד לפרגוד היציאה.
חיים יבואו מכוון בוא החמה, מוות מכוון בוא הקרה.
ברקת היא האבן זאת יש לזכור, רק היא מבעד לפתח תתן לעבור."
"טרלוני אמרה כמעט אותו דבר!" קרא רון, נדהם, "היא סתם עבדה עלינו!"
"לא רון! הנבואה של טרלוני היתה אמיתית, כתוב שקולה השתנה, חוץ מזה שמרלין אמר 'בליל הנבואה החוזרת', הוא חזה שהנבואה תאמר שוב! חצר הבית זה בטח אומר איפה שהארי מרגיש שזה הבית שלו.... זה בטח חצר הגוורטס. הארי יהיה ביער האסור! החשיכה... ממממ... זה אולי מדבר על קנטאור עם שיער שחור? או שאולי על קוסם עם גלימה כהה? או אולי במובן הפילוסופי יותר, וולדמורט האפל? את השורה הבאה אני לא מבינה, אבל אחר זה אומר שבעל הדם, כנראה הארי, ימות."
"אם את אומרת...."
"אוף זה כל-כך מסובך! בוא נחזור למפקדה! אני רוצה לנסות לפענח את שאר הנבואה."
הכרכרה הטלטלה וגרמה לפטוניה בחילה. הדרך מבעד לחלון הזכוכית נראתה עגומה ופטוניה החלה לחשוב על מה שקרה יום קודם לכן, במקום להביט על הנוף בחוץ. לפתע היא הבינה את חומרת מעשהו של מרפי כשהרג את אותו פקיד מסכן, ונזכרה כי שכחה את לופין ואת הארי. היא גם החלה לחשוד מדוע מרפי מתנהג אליה כל-כך יפה. "תעצור פה!" היא אמרה למרפי. "מה?" הוא שאל, עושה את עצמו כלא מבין. "אני רוצה לרדת כאן!" אמרה פטוניה. מרפי התמם: "אני לא מבין. עדיין לא הגענו אל הקוסם שיעזור לך למצוא את הארי." "אני לא רוצה לפגוש אותו! אני רוצה לרדת!" חזרה שוב פטוניה, לחוצה מעט. "עוד שתי דקות אנחנו מגיעים. בעצם כבר הגענו.", הוא אמר והצביע על דמות שהתקרבה לכרכרה. את מי הוא מזכיר לה? חשבה לעצמה פטוניה. ההליכה שלו כל-כך דומה למורה למחשבים שהיה האהוב עליה בין מורי האוניברסיטה, טום סמית'. גם הוא נראה איש קשה כזה בדיוק כמוהו. הדלת נפתחה ופטוניה חשה קור, ספק אם הקור הגיע מבחוץ או שמא בקע מהקוסם, לבוש הברדס. הוא נכנס והתיישב על ידה, מברך אותה לשלום ושואל אותה לשמה. היא בחנה היטב את פניו. עיניו לא נראו בצל הברדס, אך ללא כל ספק, תווי פניו, אפיו ושפתיו, נראו בדיוק כמו של המורה. היא היתה בטוחה בכך. "טום!" היא קראה בשמחה והתנפלה עליו בחיבוקים שגרמו לברדס לפול מראשו. היא החליטה להשאר על הכרכה, ופנתה לנשק על לחיו של טום. היא אהבה אותו כמו שתלמיד אוהב מורה, אך היתה זו אהבה חזקה, ולמרות שראתה שעיניו התכולות השתנו לאדום (כמה מוזר, כנראה שקרתה לו תאונה), היא לא נבהלה ונשקה על כל לחי לא מגולחת שלו באותה הערכה והערצה ושמילאו אותה כשלמדה אצלו. לפתע השתררה דממה מעיקה בחלל הכרכרה, ופטוניה הביטה בפנים חמורי הסבר וההמומים של מרפי ושל הנהג, ואחר בפניו מעוררי הכבוד, הרבה יותר מבעבר, של טום. שם הוא היה המום. הוא גמגם, בקולו הגבוה והקר, בפעם הראשונה מזה 20 שנה. על לחיו של טום התנוסס סימן אדום בצורת שפתיה של פטוניה, אף על פי שעל שפתיה לא היה כלל אודם ומעינו הימנית החליקה דמעה יחידה ונוצצת. הסימן התרחב אט אט, והחל להתפשט על פניו של טום ובקצה מטהו הופיעה נקודת אור ירוקה. מרפי נבהל מאד והשתחוה לפניו כשהוא מבקש סליחה מה"אדון". כשהרים את ראשו הוא הסתנוור מהאור הירוק שהאיר בעוצמה אדירה וכעבור רגע נשמעה זעקת כאב נוראית מגרונו של טום, ומרפי חש שמשב רוח אדיר מעיף אותו.
השלושה מצאו את עצמם שוכבים על הכביש. הכרכרה והנהג נעלמו. "איך עשית את זה?" שאל טום, המום לחלוטין, רועד מתדהמה כולו. "עשיתי מה?" שאלה פטוניה מבולבלת ומפוחדת. "את שרפת לי את הלחי וגרמת לי התפוצצות מבפנים! הרשתי כאילו הלב שלי מתפוצץ! איך עשית את זה?!" שאל אותה שוב. "אני באמת לא ידעתי שעשיתי את זה!", אמרה פטוניה, "סליחה!" עיניו של טום נצצו מדמעות וליבו הלם בקצב. הוא חש כי עוד רגע הוא ירפוץ בבכי, ולכן במאמץ עליון הצליח להדחיק את הבכי ואת פרץ הרגשות שאיים לפוצץ את ליבו וחזר להבעתו הקרה וקודרת, מלבד תוספת של צלקת חמה על לחיו ועיניו האדומות שירו עדיין ברקים. "טוב, נעזוב את זה. נעזור לך למצוא את האחיין שלך. מרפי! תקרא לכרכרה!", בהנפת שרביט קלה הופיעה בדהרה הכרכרה שנעלמה, ומרפי פתח את הדלת בפני פטוניה וטום. "כיוון שהרכב מת מהפיצוץ, תנהג אתה." אמר טום, ואחר פנה אל פטוניה, "איפה את חושבת שנמצא הארי?" פטוניה לא התכוננה לשאלה כזו, אבל חשבה לרגע. השם הראשון שעלה בראשה של פטוניה היה "הוגוורטס". "הוגוורטס? מעניין. אבל כולם חושבים שהוא מת, איך יכול היה להגיע לשם? אבל אם את אומרת..." הוא פקד על מרפי לנסוע להוגוורטס, ופנה לחשוב את מחשבותיו מבלי להתייחס כלל לפטוניה. היא עצמה קצת נדהמה שהוא לוקח את המילה שלה, סתם מוגלגית, ולא מטיל אף הספק שבקלים באמיתות ובוודאות המילה. וכך, היא פנתה לישון, נשענת על החלון.
כשהתעוררה, טום הניח עותק של "הנביא היומי" על השולחן המתקפל, וחייך אליה. "בוקר טוב.", הוא אמר בקול קר ומשעמם, חסר כל קסם אישי, כפי שהיה למרפי. אמנם הוא היה מרשים הרבה יותר וקמטיו נראו חרושי נסיון. לפתע היא שמה לב לדבר מוזר. במקום שבו היתה הצלקת שנבעה מנשיקתה של פטוניה, היתה עכשיו פיסת עור רעננה ללא כל קמט, כאילו הנשיקה פשוט גרמה לו להיות יותר צעיר, ורק הפיצוץ הפריע לקסם המוזר הזה להמשיך. אבל מרפי נתן לפטוניה רק ארבע שניות לתהות בנושא, כיוון שאז הוא פתח את הדלת וחייך אליה חיוך מרגיע. כל-כך מרגיע שפטוניה לא יכלה להחזיק בזכרונה את הרוע שיצא ממנו כשהרג את אותו פקיד. הם היו על השביל בין הוגסמיד להוגוורטס. הם חמקו בזהירות באמצעות קסם אי-משיכת-תשומת-לב, ונכנסו אל תוך היער האסור. "שניים לחיות, אחד להמית..." מילמל לעצמו טום, "רק אחד ימות הלילה." בגבה של פטוניה עברה צמרמורת, אבל היא המשיכה ללכת כשטום לפניה ומרפי מאחור. הם הלכו לכוון מרכז היער, לכוון קולות הקנטאורים שנשמעו מרחוק, כיוון שפטוניה מלמלה "קנטאורים" בלי לשים לב אפילו, אבל טום ייחס חשיבות רבה למילמול שבקושי נשמע.
"הארי!" התעורר סוורוס בזעקה בצינוק אחוזתו של וולדמורט. סימן הגולגולת על פרק ידו צרב. "הארי בסכנה, וולדמורט עומד לתפוס אותו! אני מרגיש את זה!" הוא צעק על לופין הישן. "הארי?" מלמל לופין. "כן! כן! הארי!" אמר סוורוס בהקלה על שקיבל מענה. אך הוא שמח מוקדם מדי. לופין שקע מיד בתרדמה עמוקה. סוורוס נתקף טירוף והחל לנער את שער הצינוק. "סנייפ מנסה לצאת, מה?" שמע קול מלגלג מאחורי השער וראה מאחורי הסורגים את פניו המתנשאים של לוציוס מאלפוי. הוא הושיט לסוורוס את הגליון החדש של "הנביא היומי" מבעד לסורגים והתענג על הבעת האימה על פינו של סוורוס כשקרא את הנבואה. "לא!" הוא לחש. "כן!" צחק לוציוס.
הארי ישב מצוברך על האבן בקרחת היער האסור. הם איבדו את הדרך והכל בגללו! ועכשיו הם תקועים שם, כשמתחיל מחשיך! וגם קולות של קנטוארים נשמעו מרחוק. "מה הם עושים?" שאל דראקו בפחד. "מי?", שאלה אנה. "הקנטוארים.", "כלום. הם רק מוציאים לך את כל האיברים הפנימיים ותולים אותם לקישוט על העצים." נהנה הארי להעביר בדראקו חלחלה. הם היו אבודים בסה"כ. ודבר שהוסיף אי נעימות נוספת לכל העניין היה שצלקתו של הארי החלה לעקצץ. לעקצץ חזק. אנה היתה לחוצה, וגם דראקו, וכיוון שהארי ישב על האבן בנפרד מהם, הם נצמדו אחד לשני בפחד. ואז הם שמעו את הקנטאורים מתקרבים, והארי צעק, חצי עיוור - צלקתו שרפה.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
