פן פיקשן
הזכרון - חלק ז'אדם רימון
17/07/2004 12:27 השעה היתה תשע, כשרון והרמיוני פלסו את דרכם בין עשרות התלמידים שעשו את דרכם לכוון בית הספר. הם רצו את הדרך שארכה כעשר דקות נוספות, בין תחנת הרכבת בהוגסמיד ליער האסור. הם רצו כמסומאים, אחרי הקולות והרחשים שהם שמעו. הם רצו אחרי קולות הליכה שהתבררו כשל לטאה גדולה. הם עקבו אחרי קולות הריצה של חיה דמויית כלב. עכבישים התרוצצו בפחד על האדמה, ורון כמעט שצרח באימה, אלמלא הרמיוני היתה משתיקה אותו ומזכירה לו שאסור להם להראות. לפתע הם שמעו קולות חזקים הרבה יותר – פרסות של קנטאורים. חץ חלף בין רון והרמיוני, ופגע בעץ ממול. רון והרמיוני הסתובבו בפחד וראו את עדר הקנטאורים מקיף אותם. "מה אתם עושים ביער שלנו?! אמרנו לכם ולבני מינכם, לא להכנס לפה יותר! אף אחד לא ייעז להמרות את פיו של קנטאור!! ה?רגו אותם!" הקנטאור על ידו מתח את קשתו. "לא חכו! באנו לפה להציל חבר שלנו!" צעק רון. "לאן נעלמה אמנות קריאת הכוכבים שלכם?! אתם לא קראתם על מה שיכול לקרות היום?", פגעה הרמיוני בנקודה הרגישה של הקנטאורים. "לא.", אמר הקנטאור בעצב, "איבדנו אותה ברגע שגרשנו את פירנזה מהיער." הוא סימן לקנטאור על ידו להוריד את קשתו. "אז מה נעשה, ביין?" שאל הקשת. "היא צודקת, אנחנו לא יודעים מה קורה, אולי יש לסיבה שהם כאן משמעות. אם מה שהיא תספר יהיה אמין מספיק, נעזור להם, ואם לא, הם יאבדו את ראשם." ענה, ואחר פנה אל הרמיוני. "דברי! מה קרה ולמה אתם פה?", "הארי פוטר נמצא ביער הזה, ובכל רגע וולדמורט אמור למצוא אותו ולהרוג אותו. ואתם בטח יודעים היטב מה יקרה אם וולדמורט יהרוג אותו, לא יהיה אף-אחד אחר שיוכל לנצח את וולדמורט בזמן הקרוב, והוא ישתלט אפילו עליכם." סיימה הרמיוני. "הממ... לא נשמע אמין במיוחד.", אמר ביין וסימן לשאר הקנטאורים.
"מוזר, הקולות של הקנטאורים הפסיקו פתאום, כנראה שעצרו." אמר טום, בקול קר ונוקשה "את בטוחה שהקנטאורים יעזרו לנו למצוא את הארי?" הוא שאל. "אני לא יודעת אם הדעה שלי שווה משהו..." אמרה פטוניה. "לא משנה, מה את היית עושה אם היית פה עכשיו לבד?" שאל. פטוניה חשבה, היא היתה הולכת אחרי הקנטאורים, זה סימן החיים היחיד שיש ביער הזה. "אני הייתי ממשיכה ללכת אחריהם." היא אמרה בהיסוס. "אז כך נעשה." הם המשיכו ללכת לכוון האחרון שבו שמעו את הקנטאורים, ואחרי דקה של הליכה קולות הקנטאורים התחדשו. פטוניה ציפתה שטום ישאל אותה עוד פעם לאן ללכת, אבל הוא לא שאל, הוא רק הלך בעקבות קולות הקנטאורים. פטוניה פחדה מהיער העבות הזה, שאור כוכבים לא חודר לתוכו מבעד לעצים והאור היחידי שישנו הוא זה הבוקע משרביטו של מרפי. אך היא חשה גם בטוחה ומוגנת, כששני הגברים שעל ידה שומרים עליה. היא כבר שכחה מזמן למה כל-כך חשוב למצוא את הארי, הוא הרי בסך-הכל סתם ילד מפונק. גם כל הקשר הזה שלה לעולם הקסמים נראה לה פתאום טפשי. לאט לאט כל הזלזול ודחייה שלה מעולם הקסם חזרה, ודמותו של לופין נמחקה מראשה. אך טום ומרפי היו בעיניה הדבר הקסום היחיד שראוי להתקיים. היא לא שמה לב שנוכחותו של טום שופכת רעל ללבה ומוחה ומטשטשת את הסקרנות וכוח השיפוט העצמי שלה. היא רק המשיכה ללכת לכוון הקולות, הפעם מרפי מלפנים וטום מאחור. לפתע הם שמעו צעקה.
"הארי!" קראה הרמיוני וזנקה מעל גבו של אחד הקנטאורים ורון אחריה, כשראתה את דמותו של הארי האוחז בראשו וזועק בכאב. "הרמיוני ורון?" שאלה אנה, בזמן שזנקה לכוון של הארי והניחה את ידה על כתפו. הכאב בצלקתו של הארי לא פסק אך עומעם ואיפשר לו להתייחס לחבריו. הוא הרים את ראשו וחייך אליהם. "בוא, אנחנו צריכים להוציא אותך מפה." אמר רון. "איזו מחשבה מקורית! זה מה שאנחנו מנסים לעשות כבר כל היום." נשמע קול מלגלג. "מאלפוי! מה אתה עושה פה?!" אמרה הרמיוני "בעצם זה ממש לא משנה. הארי בוא איתנו, הקנטאורים יעזרו לנו. טרלוני נבאה היום ש..."
"אני מצטער להפריע לכם באמצע השיחה המרגשת, באתי לסדר פה כמה עניינים." אמר איש גבוה ודק שעמד בצל העצים, ליחו מצולקת, ושערו האופר מחסה את אוזניו. עיניו האדומות הביעו שנאה חזקה מכל מה שהרמיוני, רון או אנה הכירו. "אבל קודם כל, נעשה שיחה קצרה, הוא אמר ושלף את שרביטו, וכך גם איש שהופיע מאחוריו, לבוש ברדס. פטוניה עדיין עמדה מוסתרת בחשיכת היער, ולא היתה בטוחה אם היא שמחה או מעוצבנת לראות שוב את הארי. הוא פתאום חזר להיות בעיניה סתם מטרד מעצבן שאחותה השאירה לה. "ציפיתי לפגוש פה רק מכר וותיק אחד, אבל אני רואה פה שניים, כמה נפלא! דראקו מאלפוי המסכן שרץ אחרי המריבה שלו עם אבאל'ה לבכות להאריל'ה." ואז הוא צחק - צחוק גבוה וקר, אותו צחוק שרדף לעיתים את הארי בחלומותיו. החמישה היו קפואים על מקומם. "וולדמורט!" לחש דראקו, בפעם הראשונה בחייו. "הייתי שמח מאד להרוג את כולכם, אבל, מה לעשות, הנבואה שהנביא היומי פרסם היום אומרת שרק אחד ימות היום, והרי אסור להמרות את הנבואה, אחרת ייקרו דברים איומים ונוראים. לכן אסתפק בהארי. הנה! הנבואה עומדת להתגשם!" הוא חייך. צמרמורת עברה בכולם. מרפי וטום, שכל הזמן כם שמו לב לפטוניה, עברו להתרכז לגמרי בהארי, ולפתע חזרה צלילות דעתה של פטוניה.
"אבדה", אמר וולדמורט, ולקח נשימה מתענגת על הרגע, "קדברה!". קרן אור ירוק בקעה מקצה השרביט האח לשרביטו של הארי היישר לכוונו של הארי. הקרן בגעה בגוף כלשהו והוא נפל, מת, אך לא היה זה גופו של הארי. מישהו זינק עליו כדי להגן עליו מפני הקרן. זאת היתה פטוניה. "לעזאזל!" צעק וולדמורט כשראה את דמות האישה ששכבה על האדמה. הוא אחז בצלקת על לחיו, היא כאבה. דמעה אחת, נוספת, נשרה מעינו. "אבל הנבואה אומרת שאני אהרוג את הארי - בעל הדם!" הוא קרא בכעס, והכניס את שרביטו לכיס. "אבל גם בעורקי פטוניה זורם דם בעל קשר משפחה להארי." אמרה לו הרמיוני וצחקה. היא ידעה שהוא לא יעז להרוג אף אחד אחר הלילה, כי זה נוגד את הנבואה, ועדיין לא עיכלה את מותה של דודתו של הארי. וולדמורט והעוזר שלו יצאו מקרחת היער ונעלמו מיד בין העצים. הארי בכה. בעמקי ליבו הוא אהב את פטוניה, שהיתה הקשר היחיד שלו לאימו. ועכשיו גם היא מתה. הוא רכן, ובכה. צלקתו חדלה לכאוב, אך במקומה בה כאב חד בלב. כאב עצוב. כאב של הודיה. הוא הודה לה על שהצילה את חייו, אך חשב לרגע, למה הוא היה צריך לחיות והיא למות. הרמיוני, כאילו קראה את מחשבותיו, אמרה: "היא לא הצילה רק אותך הארי, היא הצילה את כל האנושות מתקופת רודנות אפלה של וולדמורט. בוא, נצא מפה, ניקח אותה איתנו, ונדאג לה בתוך הוגוורטס. "לא! אני לא חוזר להוגוורטס!" אמר דראקו. "כל החלאות שלומדים איתי בסלית'רין יתעללו בי." "אתה צודק שזה לא רעיון טוב." ענתה הרמיוני, "בטח וולדמורט יחכה עד הבוקר, אחרי שתחום השפעת הנבואה יפוג, ויהרוג אותנו. חייבים ללכת מפה!", "אבל לאן?" שאל הארי, בין פרץ בכי למשנהו. "בואו נשאל את הקנטאורים אם הם יעזרו לנו." אמר רון, והלך אל הקנטאורים. הוא חזר אחרי רגע ואמר: "הם אמרו שעכשיו הם צריכים לנוח אבל הם יעזרו לנו עוד 6 שעות, בחמש לפנות בוקר, בינתיים אנחנו יכולים לבוא לנוח איתם, אצלהם באיזור הסודי." הם רכבו על גב הקנטאורים עד שהגיעו לסבך של עצים וצמחים ונכנסו לתוכו מבעד לפתח. זה היה מקום מקסים, אגלי טל נצצו מסביב והשרו אווירה רגועה. את גופתה של פטוניה הם הניחו בפינת הסבך, שנראה מבפנים כמערה, ונרדמו מיד, הם היו ממש עייפים.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
