פן פיקשן
באגט צרפתי - חלק א'אדם רימון
26/07/2004 09:52 ריח מסריח העיר את הרמיוני בארבע. היא הביטה סביבה, כדי לחפש את מקור הריח. היא הביטה בעדר הקנטאורים הישן במרחק מה מהם, ואז על הארי, רון, אנה ודראקו המוארים באור הירח המועט שחדר מבעד לסבך, כנראה שלא היו מעליו עצים. היא עדיין לא הצליחה להבין מה גרם לדראקו לבוא עם הארי, או מה גרם להארי ללכת בחברת דראקו, אבל בפעם הראשונה בחייה היא ראתה את פניו של דראקו נינוחות. כשהוא ישן, ההבעה הלגלגנית עזבה את פניו, ועצב עדין מתח את שרירי פניו. הקרניים המועטות של הלבנה האירו את שיער הפלטינה של דראקו, שברק כתגובה ונראה כאילו האור נובע ממנו, ולרגע אחד הוא נראה להרמיוני כמלאך. לבה נצבט. היא התנערה מהמחשבות הללו ותוך כדי כך נפל מבטה על גופתה של פטוניה. היא הקריבה את חייה למען הארי. אולי היא בכל זאת אהבה אותו. היא חשה עצב עמוק מציף אותה, וחשה כאב כשראתה את החרקים שהחלו לטפס על הגופה. משם בקע הריח ללא כל ספק. היא הניפה את שרביטה ומלמלה לחש שלמדה במקרה לפני שלושה ימים. הסיכויים שהיא תצליח בפעם הראשונה היו קלושים, אך ליבה היה מלא דאגה להארי והיא עשתה את הקסם מתוך אהבה. ולכן, בקע אור לבנבן-תכלכל מקצה שרביטה ועטף כמין בועה את הדודה המתה. למשך שנייה או שתיים הוא השתהה שם ואחרי כן הוא כאילו נספג בגופה. הרמיוני ההמומה ידעה - הקסם הצליח! בן רגע נעלמו כל החרקים מהגופה והחלקים בה שהחלו להתפרק ולהאכל התחברו שוב. הקסם יחזיק את הגופה שלמה עד שהארי יחליט איפה לקבור אותה, חשבה הרמיוני. היא הביטה בדאגה בהארי ובחנה כל תו בפניו. הארי כנראה הרגיש מתוך החלום במבטה של הרמיוני, והתעורר מיד. מבטו היה עגום, אך ניכר היה כי השלים עם האובדן. הוא ניגש וחיבק את הרמיוני בעצב. הוא חש את נשימתה באוזנו, והריח את הבושם העדין שלה. היא, מצידה, העבירה את אצבעותיה בשערותיו הפרועות כדי להרגיעו, כמו שעושים לחתול בית רך, ואחר-כך נפרדה מהחיבוק וחייכה אליו. כל מילה שהרמיוני היתה אומרת עכשיו, לא היתה מנחמת את הארי, ולכן הם שתקו ופשוט הביטו זה בזה ללא מילים. הרמיוני חייכה אל הארי בהבנה, ומלאה את ליבו בחום והרגשתו העגמומית התפוגגה מעט. רוח צפונית עדינה נשבה אל תוך הסבך והקפיאה את ידיהם החשופות של הארי והרמיוני והם מיהרו להתעטף באחד הבדים שהיו מונחים בפינת הסבך. ומעט אור החל להתפשט סביב, עוד מעט השמש תזרח.
לפתע קפץ ביין בבהלה. הוא דרך את קשתו ולחש בשקט באוזניהם של כל הקנטאורים. תוך פחות מחצי דקה היו כולם על רגליהם ובקשו מהארי והרמיוני להעיר את שלושת הנערים האחרים, הרמיוני העירה את רון, היחיד מבין השלושה שהרגישה עמו נוח, והארי ניגש אל דראקו ואנה. דראקו התעורר, והרמיוני ראתה מיד כיצד ההבעה המלאכית שלו נעלמת והבעה עצבנית, לחוצה ומתנשאת, תופסת את מקומה. אנה התעוררה בחיוך כשראתה את פניו של הארי מעליה וקפצה מיד על רגליה, כמעט בקלילות של קנטאור. "בואו!" לחש ביין וסימן להם לעלות על גביהם של הקנטאורים האחרים. הארי והרמיוני התכוונו לעלות על גבו של קנטאור שמן אחד, אך ביין שרק להם וסימן להם לעלות על גבו שלו - כבוד מיוחד ביותר מצד הקנטאורים. ברגע שכולם ישבו בנוח על הקנטאורים ואת גופתה של פטוניה העלו על גבו של אותו קנטאור שמן, הם יצאו לדרך. "למה יצאתם כל-כך מוקדם? אמרנו שנצא בחמש!" צעק הארי על ביין מבעד לרוח השורקת. "תיכף תדע!" ענה לו חזרה ביין בקולו העמוק שאפילו הרוח לא הפריעה מלשמוע אותו. הם דהרו במשך רבע שעה עד שיצאו מהיער ומשם הם פנו להוגסמיד. לכמה רגעים היה שקט פתאומי למרות הרוח והפרסות שהכו בקרקע והקנטאורים הביטו זה בזה באימה. אף קול לא נשמע ולא יכול היה להשמע ואז קנטאור אחד הוקף אור ירוק ונפל מת. קול חבטה עזה נשמע כאשר גופת הקנטאור פגעה באדמה והחלה להתגלגל עד שנעצרה, ומיד כל הקולות חזרו להשמע. הארי הביט אחורה בגופה המתרחקת מאחוריהם וראה את דמויותיהם של וולדמורט ועוזרו רצים אחריהם בקצב לא יאומן, הם היו כמעט בקצב של הקנטאורים! לפתע נדמו שוב הקולות, וקרן אור ירוקה פגעה בקנטאור נוסף – הם היו כעת רק שלושה עשר. הם דהרו בקצב הולך וגובר, אך גם רודפיהם הגבירו את קצבם. העצים, הסלעים, ושלטי הכוון בדרך להוגסמיד נראו להארי רק כטשטוש עדין בתוך אור הבוקר המתגבר. הם חצו כנראה את הוגסמיד והחלו לעלות על הגבעה הגדולה, "הגבעה המזרחית" כפי שכינו אותה, ושם קצבם הואט, העלייה היתה קשה.
כעבור שעה וחצי של ריצה הם היו רק תשעה. הקנטאורים כבר הצליחו ללמוד להתחמק מקרני האור ולכן הם היו כעת תשעה ולא שלושה. בכל פעם שהקולות נדמו, לפני בוא הקרן האיומה, הם קפצו לצדדים והתחמקו מהקרניים, אך היו מקרים בהם הקפיצה הזו היתה קפיצה אל המוות, כיוון שהקרן שהיתה מכוונת אל קנטאור אחד פגעה בקנטאור אחר. בכל פעם אחרת, חופיה המזרחיים של אנגליה היו מעוררים עליצות בליבו של הארי. המראה של השמש הבוהקת מעבר לים העולה מכוון צרפת היה כה מלבב, והשחפים שעופפו מעל הים וערכו צייד בוקר של דגים, קוראים בקולי קולות השרו אווירה כה רגועה... אבל לא היה להם פנאי להביט על יופי העולם, וולדמורט המשיך לרוץ אחריהם, אם כי ניכר היה כי התעייף, כי הוא החל לצבור פער גדל והולך שאותו לא יכול היה להקטין. לפתע ביין צעק לכולם: "תחזיקו חזק!" ופנה בחדות אל תוך נקיק צר בין הצוקים שעל החוף. הוא רץ באופן מיומן בין הסלעים בנקיק, וקפץ היישר אל תוך מערה חבוייה בתוך הצוק. כנראה שוולדמורט לא הבחין בהם, כי לא נשמע מבחוץ אף קול מלבד קולות הטבע המתעורר.
המערה היתה מצחינה - מכל קירותיה נדף ריח של דגים עבשים, ומתקרתה נתלו קורי עכביש שעוררו חלחלה ברון. מקור האור היחיד במערה היה הפתח שדרכו הם נכנסו ואיפשר לראות אחד את השני רק כצלליות כהות. אף הגה לא נשמע, אך כולם התנשמו והתנשפו. הראשונה שאמרה משהו היתה אנה, וקולה נשמע מהדהד בחלל האבן: "הריח הזה במערה מאד מוכר לי..." היא רחרחה סביב "זה הריח שנספג באפי ובבגדי אחרי הלילה שבו עקבתי אחרי דמותה של מקגונגל...". ביין חייך אליה חיוך מאוכזב: "כן, הפגעסוסים הצילו אותך גם בפעם ההיא." "פגעסוסים?", חשבה לעצמה אנה, "על מה הוא מדבר?", הרמיוני כאילו וקראה את מחשבותיה ואמרה לה, כמדקלמת מתוך ספר: "הפגעסוסים הנם יונקים מכונפים דמויי סוסים אשר ניתנים לראייה רק על ידי אנשים שחזו במוות.", אנה הנהנה, וחשה מפוחדת מעט מהיצורים המסתוריים הללו. הארי, לעומתה, עקב במבטו אחרי הרמיוני שנגשה אל ביין לאחר שקרא לה. הם התלחשו זה עם זו, והרמיוני הנהנה בהסכמה כל כמה שניות, והביטה בכל פעם כזו על גוש סלעים בפינת המערה. בתום שיחה של מספר דקות והתייעצות עם שאר הקנטאורים, הרמיוני חזרה לשבת על יד הארי ורון. פניה היו לחוצים ומתוחים והיא הביטה בחשש על הקנטאורים שקמו אחד אחד והתנערו מהאבק ואחרי-כן יצאו בשקט מהמערה. הארי קם והתכוון ללכת אחריהם, אבל הרמיוני תפסה בידו והביטה בו במבט רציני, שהשאיר אותו עומד על הקרקע. לפתע נשמעו קול שעיטת פרסות שהחלה להתרחק, נראה אור ירוק, נשמעה צעקה חזקה ואחר כך דממה.
הרמיוני היתה מבוהלת לגמרי, וכך גם כל ארבעת האחרים. הם קמו והחלו לדבר, כולם בבת אחת, והרמיוני יכלה לשמוע רק בלל של קולות. אך היא, במקום לדבר, נגשה אל ערימת הסלעים בפינה, שנראו כצללית חשוכות, וכרעה ברך לפניהם, כמבקשת מחילה. לרגע אחד נראתה גם היא כסלע, כמו הצלליות שלפניה, אך אז היא קמה והסלעים זעו. הם התקדמו לאור, אחרי הרמיוני, ונגלו כדמויות של סוסים מכונפים. אף אחד במערה הזו, חוץ מהארי, לא ראה יצורים כאלה לפני כן, גם לא הרמיוני. לכן היא הלכה ברגליים כושלות, ובברכיים משקשקות - הסוסים הטילו עליה אימה. "עלו!" היא צעקה לכולם בקול רועד, ועלתה מפחדת על דמויות הרפאים הללו. כל אחד בחר בסוס שנראה לו הכי פחות מאיים, והם יצאו בדהרה מהירה מפתח המערה. הדרך בה דהרו לא היתה כלל בשליטת הנערים. למעשה, הם הפקידו את חייהם בידי הפגעסוסים, כיוון שמהרגע שיצאו אל האוויר הצח נורו קרני אור ירוק מכל עבר, והפגעסוסים התחמקו מהן באלגנטיות ובקלילות. טפיפות פרסותיהם על הקרקע היו עדינות וקלילות, וכעבור רגע קליל הם פרשו את כנפיהם והמריאו בין קרני האור הירוק שהבליחו מסביב.
"תראו!" זעקה הרמיוני והצביעה לעבר גופת קנטאור מתחתיהם. כולם בחנו את הגופה המתרחקת. זה היה ביין. ליבו של הארי צנח - ביין הקריב את חייו כדי להציל אותו ואת חבריו. הרמיוני עדיין לא סיפרה לו כיצד היא הצליחה לשכנע את הקנטאורים לעזור להם. "איך שכנעת אותם?" שאל הארי כשהרוח הרעננה של הבוקר מכה בפניו. הרמיוני רק חייכה חיוך ממתיק סוד מבעד לעצב שמילא את פניה. והחמישה עפו מעלה מעלה, עד שיצאו מטווח פגיעתו של וולדמורט, והמשיכו לעלות, נושמים את האוויר הצלול, ומטפסים אט אט אל מעל העננים. הרמיוני חייכה בעליצות בוכייה וצעקה: "אל השמש העולה!"
חזור לדף הפן-פיקשן
|
