פן פיקשן
טיול בסאמר סקול- פרק 9מור אבוט
06/04/2007 18:18הפרק מוגדר כ-R, כלומר, מגיל 15 ומעלה. ובכל זאת, אם אתם לא פוחדים מדברים כדומה, אז אני אשמח אם תקראו^^
נדמה היה שברגע שהשפתיים התכרבלו אחת בשנייה, הזמן קפא מלכת; הם עמדו שם דקות, שעות- גם חודשים לא היו מנתקים אותם- לזמן כבר לא הייתה שום משמעות. הם יכלו להמשיך ולעמוד שם עד אינסוף. דראקו, לפחות, חשב כך; היה משהו ממש קסום בלנשק מוגלגית- גם בצורה הפיזית וגם בצורה הרגשית. הוא מצא את עצמו נהנה מהנשיקה יותר משאי-פעם נהנה מנשיקה כלשהי, וגם נראה שקרולין חשה כך; לפחות עד שהתנתקה ממנו בחוסר רצון בולט.
"עצור..." היא מלמלה, "דראקו, עצור- מה קורה לנו?..." גובהה הכריח אותה להרים את מבטה מעט כדי להביט בעיניו, וידיה זחלו על חזהו עד לגובה כתפיה.
הוא רכן לנשק את צווארה החלק, ממלמל בטון נמוך, "לא את הנאום הזה, לא עכשיו..."
"אני לא מדברת על זה," ענתה בשקט ועצמה את עיניה, מטה את ראשה כדי לאפשר לו מרחב פעולה- בדיוק כשעבר לרפרף עם שפתיו על שפתיה. "זה כל-כך... מוזר..."
"מה מוזר?" המהם לשפתיה.
"להתנשק איתך," היא מלמלה, עיניה נותרות עצומות ושפתיה ממשיכות לרפרף על שפתיו, עומדות בקושי רב בפיתוי.
"זה בטח נובע מכך שאני קוסם," מלמל בהיסח-דעת, הדק את ידיו על גבה של קרולין ומחזק את אחיזתו בה.
היא פקחה את עיניה. "גם אתה מרגיש כך?" היא לחשה, טובעת בעיניו הכחולות. "כאילו לכך ציפינו כל חיינו?"
"יאפ," הנהן בשקט, אוחז פעם נוספת בסנטרה ונושק לשפתיה מחדש, ויחדיו נכנסו בבת-אחת לנשיקה להוטה מתמיד, כאילו לה ציפו כל חייהם.
דראקו פקח את עיניו, מתיישב במיטתו באיטיות ומפהק. מבט קל הניח לו להבין שצ'ארלי ער ומתכונן לקראת היום. דראקו העביר את ידו בשיערו הלח, נזכר במאורעות אותו הלילה. להתנתק מקרולין לא היה קל בכלל; אבל אחרי עוד זמן רב של התמזמזויות, שניהם החליטו שהנכון ביותר לעשות הוא לחזור לישון. בנוסף לכך, דראקו כמעט נפל מעייפות אל תוך הבריכה.
דראקו סיים להתלבש בבגדיו האזרחיים וכעת עשה את דרכו במסדרון העמוס לעייפה בתלמידים שהלכו לארוחת הבוקר. אל דלת חדרה של קרולין הוא הגיע די מהר, מתדפק עליה ומחכה. שתי שניות לאחר-מכן, קרולין כבר עמדה מולו, בג'ינס ארוך ומחמיא וטרנינג בצבע בז'. שיערה היה אסוף לאחור בזנב סוס גבוה והיא נראתה מעלפת, כתמיד.
"איחרת," היא נזפה בחיוך קל, אצבעה מונחת באשמה על חזו. "אתה בא?" היא חלפה על פניו, ממשיכה משם הלאה. דראקו סגר את הדלת אחריה כשאת זווית פיו מעטר חיוך קל, וצעד אחרי קרולין עד שהשיג אותה, כורך את ידו סביב מותנה (כשידו מרפרפת על ישבנה).
"למה לקח לך כל-כך הרבה זמן?" התלוננה, נצמדת אליו קלות ומתקדמת ביחד עם המולת התלמידים.
"ישנתי?" הציע בהרמת גבה משועשעת.
"אהה, כן. טוב, באמת הלכנו לישון מאוחר, אחרי היום בלילה. אני עוד לא מאמינה שהפרתי פקודה של אבי," היא חייכה מעט בחוסר-אונים. "הוא רק רוצה בטובתי, אחרי הכל."
"כמו כל האבות, כמעט," אמר דראקו בהיסח-דעת, נכנס בעקבות השאר למעלית.
"מה עם שלך?" היא שאלה בעניין, מרימה את מבטה אליו.
הוא הביט בדלת המעלית הנסגרת, קצת מהורהר. לבסוף אמר, "שלי לא נכנס לקטגוריית 'שאר האבות'."
קרולין הורידה את מבטה. השניים לא דיברו עד שהמעלית נפתחה, מאפשרת לתלמידים לצאת מתוכה ולהתקדם לחדר האוכל, השניים בעקבותיהם.
"יפריע לך אם אצטרף לשולחן שלך ושל מליסה ועומר?" היא שאלה בעניין קל כשצעדו לעבר החדר. דראקו התכונן להגיב שהוא בדרך-כלל לא יושב איתם, כשהיא חזרה לדבר. "אני בטוחה שלולה תשמח- הו, לולה!" היא נעצרה, עיניה נפערות בבעתה.
"לולה?" הוא הרים גבה, עד שהבין ששכחה את חברתה הטובה ביותר. "לולה."
"תחכה לי כבר בשולחן, אני אביא אותה," ציוותה בחיוך קל ומיהרה להיכנס למעלית, אשר ממנה בדיוק יצאו. היא הספיקה להפריח לעברו נשיקה באוויר לפני שהדלת נסגרה. דראקו הניד בראשו, צועד לעבר חדר האוכל שהתמלא לאיטו.
את השולחן של עומר ומליסה הוא קלט במהירות בעיניו. עומר, בחולצת טי זרוקה ומכנס טרנינג דומה תפס די הרבה מקום ובלט במקומו, כך שלמצוא אותו ואת מליסה- לבושה בשמלה ירוקה ובהירה שהחמיאה לגזרתה- לא הייתה בעיה. דראקו לקח שני כיסאות איתו משולחן אחר, מוסיף אותם לשולחן ומתיישב על הכיסא ששמרו לו ("נשמור לכל מקרה," כך התווכח עימו עומר אתמול). הוא התעלם ממבטו השואל של עומר, משלב את ידיו ומחכה לקרולין.
"למה הבאת שני-" עומר החל להגיד בסקרנות, נקטע על-ידי מליסה שתקעה מרפק בצלעותיו. דראקו פלט גיחוך שקט וקם ממקומו, נכנע לריחות האוכל. הוא אסף לו ולקרולין כמה מטעמי בוקר בשני מגשים, מניח אותם על השולחן השקט של מליסה ועומר כשראה ממרחק-מה את קרולין ולולה, מתקרבות לעברם.
"דראקו," מליסה העירה את תשומת-ליבו, גורמת לו להפנות את מבטו אליה. היא נראתה קרה כתמיד אולם גם קצת מהוססת. "אני יכולה לתפוס איתה שיחה?" שאלה- יותר כמו ציוותה- כשקרולין ולולה התיישבו שם.
הוא העביר את מבטו לקרולין- שהחזירה לו מבט שואל. לבסוף הוא הנהן. "כמובן. קרול, אני אחזור עוד מעט-"
"לא, אנחנו ניכנס ישר לשיעור," קולה חזר להתקרר בשעה שקמה ממקומה. דראקו קם ממקומו גם-כן, מושך בכתפיו קלות.
"נדבר אחרי הצהריים," הנהנה קרולין בהבנה, מחייכת לעברו. דראקו הנהן בחזרה, מצטרף למליסה, ויחדיו צעדו אל מחוץ לחדר בגב זקוף וצעד אצילי. הם צעדו במסדרונות שדראקו לא הכיר, אבל סמך על מליסה שידעה לאן היא הולכת. רגליה הארוכות והיפות חייכו אליו עם כל צעד שהלכה, ושמלה התנפנפה קלות לאחור ואיימה לחשוף את הדברים אותם נועדה להסתיר. המסדרונות נמשכו והתארכו, וככול שהתארכו כך גם נעשו יותר חשוכים ואפלים. דראקו הלך אחרי קולות רקיעת הנעליים של מליסה, בלי יכולת לראות אותה יותר.
בשלב כלשהו דראקו נעצר בזעף קל. "מליסה, מה קורה כאן? לאן אנחנו-"
נראה שמחשבות הזימה שלו היו הדדיות. הוא הרגיש בידיה הקטנות של מליסה, אוחזות בחולצתו ומושכות אותו אליה, כששפתיה כיסו את שפתיו הגסות.
דראקו עמד במקומו בהלם, לפחות כך היה בהתחלה. מליסה הספיקה בינתיים לכרוך את ידיה סביבו, להעביר יד בשיערו וגם להשחיל את לשונה בין שפתיו החושניות, גורמת לגופו של דראקו להתקשח. הוא הפשיר באיטיות, מתרגל לרעיון במהרה ואפילו מרגיש כיצד היא מצליחה להחמיא לאגו שלו. שפתיו נכרכו סביב שפתיה כמו ידיו, ולשונו שיחקה בלהט עם לשונה הארוכה. ידיו התעגלו על ישבנה בצורה ארוכה ואף צבטו אותו קלות, גורמות למליסה לגחך בשקט. התשוקה של הנשיקה הייתה יותר מדי קסומה. דראקו הבין שהמשפט הזה נכון במלוא המילה.
הוא עבר לנשק את צווארה בלהט, שפתיו ושיניו נסגרות קלות על עור צווארה וגורמות לה להיאנח בהנאה. הוא המהם בלחישה קלה לאוזנה, "את חתיכת מכשפה קטנה..."
"גם אתה, אידיוט," היא לחשה בהנאה גלויה, מחזירה את שפתיו לשפתיה לנשיקה ארוכה ולוהטת- שדראקו עצר פעם נוספת, מתנתק ממנו ומתנשף קלות בניסיון לשאוף אוויר, בדיוק כמוה.
"את בכלל לא מהולנד," הוא התנשף, הבל פיה החמים פוגע בעדינות בפניו.
"מה אתה אומר," היא צחקה בשקט בשעשוע, ידיה משחקות עם כפתור חולצתו.
"מה דעתך לתת לי כמה הסברים?" הוא חייך בזווית פיו כשאצבעותיה החלו לעבור באיטיות על חזו, שנחשף במהרה. היא פלטה גיחוך נוסף בשקט, שהורה על העובדה שהיא בהחלט חושבת שהגיע הזמן לכך.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
