פן פיקשן
מפגש מיותר- פרק 17מור אבוט
20/06/2007 13:01מביטים סביב בפיהם הפעור בצורה מטומטמת= כל-כך טוני האמו.
רוני, הפרק מוקדש לך, יפתי^^ מזל-טוב^^
דראקו התעטש- כבר בפעם העשירית בערך השבוע- היישר לתוך ממחטת האף השחורה שלו, מביט אל מחוץ לחלון רכבת האקספרס, בשדות הירוקים- לפחות כך הם היו בעבר, לפני שהשלג נערם על אדמות הסביבה, לפני שחג המולד הגיע.
"מה קורה איתך?" היא כמעט נזפה בו. היא הייתה היחידה לה הניח דראקו לכעוס עליו. זה היה כמו אחות דואגת, רק אחות יפה בטירוף. אחות שלא היה כמעט רגע בו לא נגע בה בצורה כלשהי. ויותר מכל, היא הייתה האחות שלו בלבד. או, לפחות, החברה שלו. אבל לא ניכנס למונחים שכאלה. בשביל דראקו היא הייתה שפתיים נעימות, ידיים רכות, הרבה מאוד אופי וגם לא מעט יופי. השלמות בהתגלמותה, כך היא הפכה להיות אחרי שהחבורות הכחולות והשריטות הטריות נעלמו מגופה הענוג.
הוא הוריד את מבטה אל מליסה, מביט בעיניה הירוקות כשידו חוזרת לשחק בשיערה. "אף-פעם לא הצטננתי ככה," הודה בקולו הקריר, מעיף מבט בגופה של מליסה (שבאותו הרגע שכבה על הספסל המרופד שבחדר, ראשה נשען על רגליו של דראקו) וחוזר להביט מחוץ לחלון.
"וואו, לדראקו מאלפוי יש חולשות. אני חייבת להודות שאני פשוט המומה ומאושרת," היא פלטה גיחוך משועשע, משלבת את רגליה העטופות בג'ינס צמוד.
"ממש פנומנאלי," אמר בציניות, נשען קלות לאחור ומביט בפתיתי השלג, שנחתו בעדינות על האדמה הקרובה ונעלמו מעיניו ביחד עם נופי הכפור האחרים. הרכבת מיהרה משם והלאה, וכך גם התיאבון של דראקו.
קראב וגויל נכנסו לתא, מביטים סביב בפיהם הפעור בצורה מטומטמת. ככול שהימים עברו, כך דראקו התוודה לטיפשותם בצורות שונות; מליסה אהבה את רעיון הנגררים והנשלטים, אבל כשהחלו להציק להם ולפרטיותם (ברגעים אינטימיים למדי) היא הסתייגה מהרעיון. כעת, הוא היה מרוחק מהם יותר משהיה בכל חייו, וזה עשה לו יותר טוב מאשר להם.
"חיפשנו אותך מאז שנכנסנו," גויל התיישב על הספסל ממול דראקו ומליסה, מתעלם מהתנוחה שהעידה כי הם עסוקים בעצמם, "ואתה כל הזמן פה!"
"כששלחתי אתכם לחפש אותי מחוץ לדלת התכוונתי לכך," אמר בקור, "לא התכוונתי לכך שתבואו להודיע לי על ממצאיכם. אם לא תמצאו אותי בחוץ, תמצאו תא לבד."
"אבל..." קראב נראה אובד עצות, עד כמה שמוחו (הייתכן כי היה כזה?) אפשר לו. "אבל אתה פה, אז אתה לא בחוץ... ואם אתה לא בחוץ ואי-אפשר לחפש אותך, אתה פה!"
"לא, אתה טועה," דראקו שיווה לקולו טון ציני שגרם לגויל וקראב להביט בו בתמיהה. "אם אני פה, אז אולי יש גם אני בחוץ, לא? ואם יש גם אני בחוץ, ויש גם אני בפנים, אז יש גם אני בקרון הראשי-" כאן מליסה נשענה על חזו, גבה רוטט בצחוק אילם. "-וגם בכל שאר התאים האחרים. אתם לא מחפשים מספיק!" אפילו ברגעים בהם הרגיש דראקו ילדותי, לצד קראב וגויל יצא שכל מילה היוצאת מפיו היא החוכמה בהתגלמותה.
"נכון," גויל נראה בעיקר מבולבל, אבל הנהן בניסיון להביע קצת חוכמה והבנה. "קראב, מטומטם, זה הוא הציע לחזור," הוא התנער, אוחז בחולצתו הקצרה של קראב ומושך אותו החוצה, סוגר את דלת התא. רגע לפני שנעלמו, דראקו עוד הצליח לשמוע את גויל, מתחיל לנזוף בקראב. מליסה הרשתה לעצמה להתפוצץ מצחוק, נשענת על דראקו שאחז בה קלות.
"חסר רחמים," היא מלמלה, מסדרת את שיערה אחרי שהתעשתה ומתיישבת עליו, כשידיו עוברות לחבק אותה. שפתותיהם נפגשו לנשיקה ארוכה ולהוטה, שנעצרה כשדראקו התעטש פעם נוספת, נשען על הספה בחזרה.
"אולי אתה חולה?" הציעה מליסה, מניחה את ידה על מצחו החמים. דראקו לא הרגיש חולה וגם לא רצה להיות כזה; חג המולד היה בין החגים האהובים על דראקו, שכן אביו היה תמיד רגוע ואימו הסבה לו יותר תשומת-לב. אבל, בינו לבין עצמו, הוא לא היה יכול להודות בדבר שכזה- בשבילו, חג המולד היה חג של הרעפת מתנות, כיף וטיולים עם חברים. הוא היה יותר ממאושר שמליסה לצידו, ויותר ממאוכזב שרק היא לצידו.
"אני אהיה בסדר," הוריד את ידה ממנו, עיניו מעיפות מבטים איטיים בתא הריק מסביבם. שינה נראתה מאוד לא מזיקה עכשיו, וכמובן שמליסה כבר ידעה זאת. ברגע הבא היא כבר ישבה לצידו, מניחה את ראשו על רגליה ומלטפת את שיערו. הוא עצם את עיניו ונרדם במהרה, כשהמחשבה האחרונה שעברה בראשו משאירה את רשמיה בחלומותיו- הוא חלש מתמיד, תשוש מתמיד, בודד מתמיד.
דראקו ירד מהרכבת, ידו האחת אוחזת בשרביטו (שהוביל את מזוודתו לפניו) וידו השנייה כרוכה סביב מליסה, שעשתה כמותו. מבט קל סביב הניח לו להבחין בעובדה שהוריו לא היו שם, וגם לא המשפחה האומנת של מליסה; לעומת זאת, הוא כן הבחין בשלישייה השנואה עליו מכל- ביסלי וחננה בראשות פלוצר- עסוקה בלסדר את המזוודות ולמצוא פנים מוכרות. דראקו הבחין במבטה של מליסה, נודד להביט בהם. עד כה, הצליח דראקו להתעלם מהם טוטאלית מתחילת השנה, בעיקר כאשר מליסה הפצירה בו לעשות כן. המחשבה שהם מאושרים, מרוצים או סתם חיים עשתה לדראקו לא טוב בבטן, אבל מה כבר נותר לעשות? הוא סבל הכל בשקט והעביר את זמנו עם היפהפייה שלצידו. כעת, כשפוטר חלף על פניהם ושלח לדראקו עיניים מצומצמות, הגיע הקש ששבר את גב הגמל.
"מקנא, פוטר?" לגלג דראקו, חיוך קר עולה לשפתיו.
"עזוב אותם, דראקו," אמרה מליסה בקול שקט, אבל דראקו לא היה מסוגל.
"היית מת," הארי הסתובב בתנועה חדה, מביט בדראקו בעצבנות קלה.
"ממש. תאכל חרא ותמצא חברה בדרך, מטומטם," הוא הביט בהארי הנרגז בגיחוך.
"אולי אתה תאכל חרא במקום את הלשון של הבלונדה? הטעם די דומה," נעמד הארי בפוזה של קשוח, כשמאחוריו נעצרת גם הרמיוני.
"אתה רומז שטעמת חרא או שנישקת את החברה שלי? כי בשני המקרים הצחקת אותי כהוגן," אמר דראקו בטון קר, גורם לידיה של מליסה להתהדק סביב זרועו.
"מה אתה רוצה, מאלפוי?" אמרה הרמיוני באנחה ארוכה, עוצרת את רון מלהתנפל קדימה.
מה הוא באמת רוצה? "מה זה עניינך, מלוכלכת?" דראקו הזעיף קצת, אבל שמר על קור-רוחו.
"אתה איש מת," סינן רון, עקף את הרמיוני והארי והתקדם במהירות לעבר דראקו; הוא נעצר כשהארי חסם אותו, אוחז בו מאחור ועוצר בעדו מלהמשיך להתקדם.
דראקו צחק בשעשוע, מוריד את המזוודה מהשרביט ואוחז בה בידו. "מטומטם," פלט בלגלוג, לוקח את ידה של מליסה מחדש ונעלם באוויר בקול פקיקה קל. רגע לאחר-מכן, הוא ומליסה הופיעו במרכז אחוזת מאלפוי, הקודרת והריקה לאותו הרגע.
אחוזת מאלפוי הייתה הדבר הכי אפל באזור כולו; מאחורי המשפחה העשירה והמשועשעת תמידית, הסתתר אופל, חשיכה ופחד. בסלון האחוזה ניצבו שלוש ספות-עור שחורות, מסודרות באות ח' מסביב לשולחן עץ חום עתיק, בוודאי ירושה מדוד של סבא או משהו בסגנון. היו שם שידות, ספרייה קטנה (שכללה את הספרים הקלים יותר לקריאה, כאלה שאורחים צריכים לקרוא), יותר מדי דלתות ואף יותר תמונות של בני משפחה, כשמתחת לכל תמונה מצוין שם האיש בתמונה. את רוב האנשים בתמונות דראקו מאוד חיבב, בעיקר דודים ובניהם; את נשות המשפחה הוא לא הכיר לעומק, וגם לא רצה.
על כל הרהיטים העתיקים והמסוגננים להפליא ניצחו צבעים כהים, קירות אבן שהוארו בעזרת לפידים בוערים; לאורך כל האחוזה השתרעו הקירות המתמשכים, לפידים המאירים את השושלת העתיקה (כשרוב בני השושלת איבדו לפחות איבר אחד בגופם, כך שהמחזה לא תמיד היה נעים). הקור כבר שלט בסלון, וריחה המבושם של מליסה הצטרף לשלל הריחות המרגיעים של האחוזה, אשליה של משרתים. דראקו הניח את גלימתו על מליסה, שם בעדינות את מזוודתו על הרצפה. אל החדר נכנס משרת תמיר ומבוגר, לבוש בחליפת פפיון ומתקדם לעברם. חיש-מהר המזוודה כבר הייתה בידו, וביחד עם מזוודתה של מליסה עלה המשרת במעלה מדרגות האחוזה המפותלות. "נלך," מלמל דראקו, כורך את ידו סביב מליסה ומוביל אותה איתו אחרי המשרת, היישר לעבר חדרו שבקומה הראשונה.
החדר דמה בצבעיו ובבסיסו לסלון- הרבה אפור, קירות אבן וקור. הוא הכיל את מיטת האפיריון בעלי סדיני הסאטן השחורים, ארון בגדים חום גדול, ספרייה גדולה ולצידה שולחן כתיבה ועוד כמה רהיטים שימושיים. דלת זכוכית שקופה היוותה המעבר בין החדר למרפסת הצמודה לו, מרפסת גדולה בעלת כיסא נדנדה נוח וכמה עציצים שצמחו מהר מדי. דלת נוספת היוותה המעבר בין חדר השינה לחדר השירותים הגדול והמפואר, שכלל (בין השאר) ג'קוזי ותא סאונה קטן.
מליסה התיישבה על המיטה, מביטה סביב בפליאה. היא נראתה מאוד מתרשמת מהמראות מסבירי הפנים, מהיראה שהסבה עליה המקום. דראקו אהב את ההערצה שלה. אם היא הייתה כלבה, היא בוודאי הייתה כלבה מאוד מעריכה, כזאת שכל אחד נהנה כשהיא מלקקת לך את היד. ליקוקי היד התחלפו בנשיקה הקצרה שנשקה לשפתיו מליסה בת-האדם ברגע שיצא המשרת מהחדר, בתוספת מלמול, "זה מדהים, דראקו, מהמם..."
מספר עמוד: 1 2
חזור לדף הפן-פיקשן
|
