פן פיקשן
מפגש מיותר- פרק 18מור אבוט
11/07/2007 09:12"נסי לא להזכיר אוכלי-מוות, אופל, השלישייה או כל דבר שעלול להרגיז אותו," אמר דראקו, לכאורה מתעסק במזלגו אבל עסוק יותר בפזילה לעבר רגליה של מליסה (שישבה לצידו), ששמלת המחוך השחורה שלה טרחה להסתיר אותן היטב ולבגר את מליסה בכמה שנים טובות. עיטוש קל חמק מפיו.
"ואם בטעות אצליח להרגיז אותו?" שאלה מליסה באדישות, מביטה בדראקו המתוח שניגב את אפו.
הוא הרים את מבטו אליה. "אז שמרי על השקט והרכיני את ראשך."
"אתה סתם מגזים, דראקו," היא חייכה בזווית פיה, מתלתלת קווצת שיער שהחליקה מוקדם יותר, "אני בטוחה שהוא לא כזה נורא."
דראקו התכונן להגיב בהתאם, אך קול חריקת הדלת גרם לו לסגור את פיו ולקום ממקומו ביראת כבוד. מליסה חיקתה אותו.
לתוך החדר נכנסו שני אנשים- האחד היה לוציוס והשנייה הייתה נרקיסה.
לוציוס היה אדם גבוה ויפה תואר; תווי פניו היו חדים ועצמות לחייו בלטו בחינניות. אפו החד והישר היה מונח בפרופורציה מושלמת ביחס לפיו החושני ושפתיו הדקות והאדומות. עיניו היו כהות ואישוניו לא נעו יותר מדי, כך שכל הבעתו הראתה אדישות וקור-רוח, או שלוות נפש. יותר מכל, ההבעה הייתה קרה ורחוקה. הוא לבש לגופו גלימה שחורה וארוכה ואחז בידו מקל שהגיע עד לגובה מותניו. שיערו הבלונדיני שאיים לעבור את קו מרכז גבו היה אסוף בפפיון קטן ושחור, ובכלליות כל הצבעים הכהים שיוו ללוציוס את המראה המאיים אותו ניסה להעביר.
נרקיסה הייתה מעט שונה ממנו. תווי פניה היו יותר עדינים ורכים; עורה נמתח בעדינות מעל עצמות הלסת שלה כך שפיה נראה מעט קפוץ, אך שפתיה המשוכות בליפסטיק שקוף דווקא הבהירו שהיא רגועה ונינוחה למדי. שום קמט לא נראה לאורך גופה העטוף בשמלת מחוך כחולה, ולמרות-זאת היא לא נראתה כבת גילה של מליסה. שיערה הבלונדיני והארוך היה אסוף בתוך קוקו-עגבנייה גבוה.
השניים שמרו על ניכור אחד מהשני, כשהתיישב לוציוס בראש השולחן- כאשר דראקו לימינו ונרקיסה לשמאלו.
הארוחה החלה בדממה מוחלטת. את מנת הפתיחה- מרק צח- לגם דראקו במהרה וסיים די מוקדם, אולי אפילו מוקדם מדי. כשלוציוס פצה את פיו לדבר, דראקו השתעל קצת בחוסר-נימוס, פולט התנצלות מהירה וחוזר להביט בצלחת הריקה.
"מה דעתך," החל לוציוס בטון נמוך, ממשיך לאכול באיטיות, "להציג בפנינו את החברה שלך, דראקו?"
"כן," מלמל דראקו בהתנצלות נוספת. הוא הרגיש רע בכך שהוא מתבזה בפני מליסה, אבל העדיף את הבושה על פני המוות, מן הסתם. "אבא, אמא- זו מליסה אליס. היא הצטרפה השנה להוגוורטס. מליסה, זה אבי- לוציוס," דראקו הניף את ראשו בזהירות לעבר אביו, "ונרקיסה- אימי," הוא זרק את ראשו לכיוון אימו, חוסם עוד עיטוש שאיים לפרוץ מפיו.
"נעים להכיר אתכם," מליסה חייכה את חיוכה הנחוש, מרימה את מבטה המחשמל היישר לעבר ההורים הקרים. "דראקו מדבר עליכם כל-כך הרבה."
"אני מקווה שרק דברים טובים," אמרה האם, זווית פיה מתעקלת לחיוך עדין.
"בעיקר, כן," הנהנה מליסה קצרות, חוזרת לאכול. דראקו עצמו שם-לב שלראשונה בחייו, צלחת ריקה היא פריט מאוד מזוויע, וכפות ידיו המזיעות לא מצאו במה עוד להיתפס או להתעסק. הוא ניגב את הזיעה בברכיו, חוזר להביט בצלחת בדממה.
"אז, מליסה," נרקיסה סיימה את המרק שלה וחזרה להביט במליסה היפהפייה. "ממתי את ודראקו יוצאים יחדיו?"
מליסה סידרה את מטפחת האוכל שלה, אומרת בקול האדיש והרגיל שלה, "מאז החופש הגדול, בעצם. הכרנו בסאמר-סקול."
"אבל, זה אומר שאינך קוסמת," האב אמר, קולו מתקשח מעט; דראקו עצמו היה מגיב כך, אם מליסה הייתה מוגלגית. הוא שמח שלוציוס לא מכיר את קרולין.
"אני קוסמת," מליסה העבירה את מבטה ללוציוס, החיוך הקר והמדהים שלה חוזר לעטר את פניה. "היינו הקוסמים היחידים שם."
"דראקו מתייחס אלייך יפה?" נרקיסה חייכה בעצמה, מביטה במליסה בעניין-קל.
"מאוד יפה," חיוכה של מליסה התרחב, בזמן שדראקו עצמו התעטש והתקשח- ידה של מליסה החלה עוברת לאורך רגלו, מהירך עד הברך, בעדינות הרגילה של כריות-אצבעותיה. "כמו ג'נטלמן מושלם."
"כן," נרקיסה חייכה, מעבירה את מבטה להביט בלוציוס, שהביט במליסה בעיניים מצומצמות. "ממש כמו אבא שלו-"
"איך אמרת שקוראים לך?" לוציוס קטע את נרקיסה בגסות, ממשיך להביט במליסה במבט החשדני.
"מליסה, מליסה אליס," היא חייכה. קערות המרק נלקחו מהשולחן, וכך גם סיר המרק הגדול; במקומם הניחו המשרתים צלחת גדולה של תרנגול הודו צלוי היטב, וסלטים קטנים מסביב.
נרקיסה חתכה לכולם כמה חתיכות, מניחה את הנתחים בצלחות של כולם ועוברת לאכול בעצמה. לוציוס לא נגע באוכל, מבטו נשאר נעוץ במליסה, שלקחה את ידה מרגלו של דראקו והחלה לאכול.
"את הבת של מיליסנט אליס. נכון?" לוציוס חזר להישען לאחור בנוחות, מביט במליסה בשמץ הקלה.
מליסה חייכה בעגמומיות. "כן."
"אני מאוד מחבב את אמא שלך," הוא לקח את המזלג, מנופף בו קלות לעברה ומתחיל לאכול. "אישה מוכשרת באמת, אני מעריך אותה מאו-" הוא נעצר, פולט אנקת כאב קלה ומשתעל. נרקיסה חרקה בשיניה בעצבנות, ודראקו הניח כי ברכה או ידה נתקעה באיבר מאוד אסטרטגי בגופו של לוציוס.
נרקיסה הרימה את מבטה בחזרה למליסה, מתרככת מחדש. "הוא התכוון להגיד שאנחנו מזמינים אותה אלינו מדי פעם, כשיש אירועים שונים. אישה למופת."
"ואמא טובה," היא חייכה, חוזרת לאכול. דראקו זרק אליה מבט קל, ממשיך לאכול בעצמו. כל עוד לא נדרש ממנו לדבר, הכל הרגיש לו יותר טוב.
"אימך באזור?" שאל לוציוס בשקט אחרי שנרגע.
"לא, לא. היא נותרה בארצות הברית."
"היא תבוא לביקור באזור?" המשיך להתעניין. דראקו פלט עוד עיטוש.
"למה? אתה מתכנן לפגוש אותה?" סיננה בשקט נרקיסה, חותכת את הנתח שלה לחתיכות קטנות במיוחד.
"טוב, אולי," הודיע, "הרבה זמן לא ראיתי אותה. באמת התחלתי לתהות מה שלומה." הוא פנה למליסה, מביט בה בהטיית ראשו, "היא אף-פעם לא הזכירה שיש לה בת."
מליסה חייכה בזחיחות, ממלמלת בשקט כך שרק דראקו שמע, "אף-פעם לא הזכרתי שהיא אמא שלי."
הארוחה העיקרית הסתיימה אף היא מהר. דראקו קם אחרי הוריו, מוביל את מליסה איתו אחריהם. ארבעתם התיישבו בסלון, כאשר המשרת מגיש להם משקאות קלים. דראקו בחר ביין קל; הייתה לו הרגשה שהוא זקוק למעט עידוד ממקור אחר.
השיחה הקלה בין מליסה והוריו נמשכה. דראקו היה כעת מפוקס על כוסית היין השלישית שגמר, מבלי שהבחינו בו הוריו. העיטוש המיליון לאותו ערב כמעט ועורר אותו לגמרי, אבל גם אחרי שנרגע היה זה אביו שהסב את תשומת-ליבו.
"מה זה, דראקו?" הוא שאל בקור, "אתה מצונן?"
"כנראה," מלמל דראקו, כמעט בהתנצלות.
"מגיל שש לא היית מצונן. מה מפריע לך?" לוציוס לגם בזהירות מהיין.
"השלג," דראקו הביט בכוסית היין הרביעית שכרגע לקח ממגש הכוסיות של המשרת.
"מאלפוי-ים לא מצוננים סתם, דראקו. משהו מטריד אותך." אמר לוציוס בקול קר.
"עזוב אותו, לוציוס," אמרה נרקיסה בקול מרוחק, "אם יהיה לו מה לספר, הוא יספר."
לוציוס הניח עוד מבט על דראקו והקשיב, לשם שינוי, לאשתו; הוא נשען בחזרה על הספה וחזר לשוחח עם מליסה בנחת. דראקו תהה בעצמו מה באמת מטריד אותו.
השעה הייתה חצות בדיוק כשדראקו התייאש מהשינה. עיניו היו פקוחות באופן מחריד, ומליסה הנינוחה לצידו כבר הראתה אותות של כניסה לחלום, ידה כרוכה בזהירות סביב זרועו של דראקו העצבני. עכשיו הוא היה חייב להודות בזה- משהו מטריד אותו בצורה מעיקה ביותר, אחרי שכבר יותר מעשר שנים נח דראקו על זרי הדפנה. אומנם היה זה הלילה הלבן הראשון שלו בזמן האחרון, אבל הוא הרגיש עייף מתמיד, כאילו הוא אטלס בעצמו והעולם כולו מונח על כתפיו.
הוא קם ממקומו בתנועה חדה. מליסה הסתובבה קצת במקומה, אבל חזרה לישון בנוחות שנייה אחר-כך. אור הירח בצבץ קלות מהחלון הקטן, מאיר את רצפת החדר הקר. דראקו פסע בצעדים איטיים לעבר ארון הבגדים שלו, לובש מעל תחתוניו החשופים ג'ינס פשוט וטי שזרק על עצמו. הוא לקח את שרביטו מהשידה, מכניסה לכיסו ונועל את נעליו בדממה; אבל כנראה שחזק מדי.
"לאן אתה הולך?..." מלמל קול מנומנם לצידו, וידה של מליסה הונחה על רגלו. הוא קפא קלות במקומו.
"החוצה," רכן לעברה, נושק למצחה קלות.
"אני יכולה גם לבוא?..." פיהקה, כורכת את ידיה באיטיות ורפיון סביב מותניו.
"אחזור עוד מעט," התנתק ממנה בזהירות, קם ממקומו. היא נהמה קצת ונרדמה אחרי כמה שניות קלות.
מחוץ לאחוזת מאלפוי היה קר. הרוחות נשבו בקצב, מבדרות את שיערו וגורמות לו להרים יד מעלה ולהסיט קווצות קלות משיערו. הרחובות הריקים גרמו לדראקו לחשוב על כמה שהוא לבד, יותר מתמיד. ארוחת הערב שהתרחשה לפני שעות ספורות עוד השאירה בו את אותותיה, וביחד עם הזיכרונות ממנה ועם הרוח החזקה עיטוש נוסף ברח מפיו.
דמות מוצללת חלפה על פניו; באור הדל של הירח, הוא זיהה שיער בלונדיני ארוך ויפהפה, גוף חטוב ומוכר נעול בחצאית מיני יפהפייה. הוא פער את עיניו לרגע בחוזקה, מנסה להירגע ולהתעשת. ברגע שהבין הוא הגביר את מהירות צעדיו, ממלמל, "קרול..."
צעדיו השיגו את הדמות המוצללת; הוא הניח יד על כתפה, גורם לה להסתובב בחרדה. היא הייתה כל-כך יפה, טהורה- אבל לא קרולין. הוא הוריד את ידו באיטיות, מניד בראשו, "מצטער." היא הנהנה קצרות, מתרחקת משם במהרה.
מרחוק נשמעו קולות צחוק. צעדיו האיטיים של דראקו המדוכא התקרבו לעבר הצחקוקים והדיבורים. מעבר לעץ גבוה נגלה לעיניו גן משחקים גדול, ספסלים המקיפים אותו וכמה נערים, יושבים וצוחקים. שיער בלונדיני נוסף נגלה לעיניו מאור הירח, ארוך וגלי, רך ומלא ברק. דראקו התקדם בשיגעון-חושים לעבר אותו השיער, קורא, "קרולין?" בקולו הקר.
ראשה של הדמות הסתובב אליו. מבטה היה מבועת. הוא הביט בכניעה בפנים הלא-מוכרות, מסתובב כדי ללכת, ואז-
"ד-דראקו?" לחש קול רך ועמום. דראקו עצר במקומו, מסובב את מבטו להביט בעיניים הירוקות-כהות, בעור הבהיר, בנערה שכל-כך הכיר.
עיטוש נוסף פרץ מפיו.
מספר עמוד: 1 2
חזור לדף הפן-פיקשן
|
