פן פיקשן
באגט צרפתי - חלק ב'אדם רימון
30/07/2004 10:27 לרגע אחד כולם הסתנוורו, אך לאחר הנפת שרביט קצרה של הרמיוני, משקפי שמש עבות ישבו על אפיהם של כל החמישה. ואז נגלה לפניהם מראה מקסים: הם עלו מעל העננים שנראו לפתע כמשטח צמרירי ועדין שנמשך עד קצה האופק, מול פניהם. השמש הבהיקה מולם, אך מבעד לזגוגיות הכהות היא נראתה כעיגול בוהק וגדול שהאיר מבעד לעננים וצבע אותם בצבעי ורוד, צהוב ולבן. הסוסים האטו את מעופם והחלו "לצעוד" על גבי משטח העננים, מביטים זה אל זה בעיניים גדולות. "יוווו הוווווו!" קרא רון בשמחה, ממלא את ריאותיו באוויר הדליל של הגובה הזה ופורש את ידיו לצדדים. חולצתו התנפנפה ברוח, ושערו, הפרוע גם כך, התפזר ברוח. דראקו עדיין נצמד בפחד לסוס שישב על גבו, פניו ירוקות כמעה. נראה היה שכל רגע הוא עשוי להקיא את כל תוכן מעיו. הארי עיוות את פרצופו בגועל, כשעברה בו המחשבה הזו, ומיד נזכר שהוא לא אכל מבוקר יום אתמול. "הרמיוני!" צעק הארי אל הרמיוני, שהיתה במרחק של כמה עשרות מטר ממנו, ליד רון, פורשת את ידיה לצדדים כמוהו - שערה הארוך בצבעו החום הבהיר מתעופף מאחוריה. היא רכנה אל אוזנו של הפגעסוס, הת'סטראל, שעליו רכבה, והוא עופף היישר אל צידו של הארי. "לאן אנחנו עפים?" שאל הארי, בסקרנות אך בלא פחות דאגה. "ביין-" היא החלה לומר, אך המילים נתקעו בגרונה. ביין כבר איננו. היא לקחה מספר נשימות והמשיכה בקול חנוק: "הוא אמר שכדאי שנעוף איתם לצרפת - זה המקום הכי בטוח וקרוב שניתן למצוא. אבל זאת תהיה, כנראה, רק תחנת ביניים. אני צריכה לחשוב שוב על הנבואה...", היא אמרה וסיימה את המשפט בקול חולמני. "באמת מה הסיפור הזה עם הנבואה?" שאל הארי "כל הזמן אתם מדברים על הנבואה, אבל אף אחד לא טרח לעדכן אותי על מה באמת מדובר!" תוך כדי כך הוא הביט אל חבריו. רון החזיר לו מבט בעניין, וכנראה שניסה להקשיב לשיחה. דראקו החל להרגע סוף סוף, ולהפסיק להתבכיין על הסוס. ואנה - אנה היא זו שעודדה את דראקו להרגע, היא היתה על ידו והתלחשה איתו. כעס עצום איים להתפרץ לפתע מתוך הארי, אף כי לא ידע, באותו רגע, מדוע. אך הוא חזר להקשיב להרמיוני והדחיק חזרה את הכעס עמוק בתוך ליבו. "זאת נבואה שטרלוני אמרה אתמול, נבואה שמרלין כבר אמר." היא אמרה "אני אראה לך אותה כשננחת."
בדיוק באותו רגע, שבו הרמיוני הגתה את המילה "נחיתה", הם עברו מעל קרע בעננים, דרכו הם ראו את חוף הים הצרפתי. על החוף ישבו,שכבו, השתזפו, הילכו, רצו, שיחקו ובנו ארמונות בחול מאות בני אדם. הם גרמו להארי תחושת מחנק וצפיפות, והת'סטראלים המשיכו מזרחה, עוזבים את חוף הים מאחור. כעת הם היו שוב מעל העננים. הרמיוני עסקה בחישובים ומדידות בראשה, בעוד אנה קראה: "אנחנו נמצאים כנראה מעל ד?נ?ק?ר?ק?ה." הרמיוני פסקה מחישוביה והביטה במבט לא ברור באנה. הארי, שהכיר אותה טוב, הבין שהיא מביעה במבט הזה הערה כגון: "למה את גונבת לי את ההצגה?!", אך היא הסתפקה במבט ורק שתקה. כעבור רגע הת'סטראלים החלו לצלול מטה מטה אל תוך חורשה קטנה שניצבה לה באחת השכונות. הם נחתו ברכות ופנו לחקור את החורשה בזמן שהחמישה צעדו אל עבר הרחוב. הם יחכו להם שם, כך קיווה הארי. כביש שקט עבר ביניהם לבית שדרות הבתים הרגועים. בעלי הגינות המטופחות אבל הכל-כך שונות מהגינות האנגליות. החצרות היו פחות מסודרות, יותר חופשיות - יותר מלאות חיים - כפי שציינה אנה. בתים כאלה הופיעו לאורך כל הרחוב, אך בקצהו האחד, היכן שהתחבר עם הרחוב הראשי, היה בית קפה קטן. הרמיוני חשבה רגע, ואחרי כן הוציאה מתיקה הקטן (הוא יכול היה להכיל רק ספר עב כרס אחד), שתי אוניות. בהנפת שרביט קלילה המטבעות הפכו לכמה עשרות מטבעות בפראנקים צרפתיים, מעודכנים לפי שערי המט"ח. "איך עשית את זה?" קרא דראקו, המום מעט. עיניהם נפגשו. היא בחנה אותו - לא, הוא לא מלגלג עליה, הוא שואל באמת. "יש לחש שלמדתי באחד הספרים שקראתי לפני שבועיים." היא ענתה. "ומה עם האיסור לעשות קסמים?" שאל רון בדאגה. "אנחנו בארץ אחרת, טפשון!" היא קראה בחיבה. רון הסמיק.
בית הקפה היה בנוי כולו מעץ. קורות עץ אלון החזיקו את התקרה, העשוייה עץ זית. הקירות היו עשויים גם הם עץ זית, אך השולחנות, הכסאות, הדלפק, ולמעשה כל שאר הרהיטים, היו עשויים עץ מהגוני קשה וכהה. החמישה חברו יחדיו שני שולחנות והתיישבו סביב, משאירים את ראש השולחן ריק. "אז הרמיוני, איך שכנעת את הקנטאורים לעזור לנו?" שאל הארי. כולם הביטו בה. "הנבואה היא הרי עתיקה, מרלין גם אמר אותה. בתקופה ההיא, אחד מאבירי השולחן העגול - שמו היה פרסיבל, אם אני לא טועה - יצא למסע בחיפוש אחר הגביע הקדוש. מרלין ניבא לו את הנבואה הזו ולכן פרסיבל נשא איתו אבן ברקת במשך כל החיפוש. הנימפות, יצורי המים, עזרו לו, לאיש האדמה, בחיפושו. גם חדי הקרן והת'סטראלים, ישויות האוויר, עזרו לו, והובילו אותו אל הטירה הנעלמת שם שכן הגביע הקדוש. אך הקנטאורים, בעלי האש הפנימית המתפרצת, עמדו על המשמר ובחיציהם הרחיקו אותו ממטרתו. באותו לילה נשבה רוח צפונית קרה והקפיאה למוות את כל עדת הקנטוארים ההיא, מלבד אחד. במשך שנים מאז, רבצה קללה על כתפיהם של הקנטוארים, קללה של ריחוק של איבוד הקשר האמיתי עם העולם ובמיוחד עם בני-האדם. הקנטאור היחיד שנשאר מאותה עדה נשבע כי בפעם הבאה בה תופיע הנבואה הזו, בני בני בניו, שיחיו באותו היום, יעזרו לאדם אשר עליו תדבר הנבואה ואף יקריבו את חייהם כדי לעשות כן. רק כך הם יוכלו להסיר מראשיהם את הקללה, רק כך הם יוכלו להשיב להם את כל הכוח והעוצמה שהם איבדו. רק הצאצאים של אותה עדה קוללו, אבל ידעתי שזה הם - הם סיפרו לי שברגע שהם גרשו את פירנזה הם איבדו עוד מעוצמתם, הם איבדו את יכולת הקריאה בכוכבים." כולם ישבו מרותקים. חלקם שמעו את שמו של פרסיבל באחת מהאגדות שסופרו על המלך ארתור, אך לא יותר מכך. דראקו רצה לומר משהו, אבל המלצר הגיע לפני שהוציא הגה. הם הזמינו חמישה באגטים עם גבינה, מעט קוטלי חזיר ופרוסות ביצה קשה. (מנה עטירת כולסטרול ולא כל-כך טובה לגזרה של אנה) "למה אתם הזמנתם פה חמישה באגטים?" נשמע קול עבה מאחוריהם. "תרשום שם שבעה, אדוני המלצר." אמר הקול הנמוך בנסיון להיות מנומס. המלצר חייך במבוכה והלך משם. ואז נגלה בעל הקול שהוסתר על ידי המלצר. "האגריד!", קרא הארי בשמחה, וכמעט שזינק מעל השולחן היישר אל בין ידיו הענקיות של האגריד. "מה אתה עושה פה?" שאלה הרמיוני בהפתעה מאושרת. "לא לא לא, הרמיוני. השאלה, היא מה אתם עושים כאן." אמר האגריד בחיוך, בקולו המתגלגל. קודם כל שב. האגריד הביא לעצמו ספסל והניח אותו בראש השולחן. והתיישב עליו בכל כובד משקלו. רחיקה נשמעה, ולרגע אחד דמיין הארי כיצד הספסל נשבר והאגריד נופל על הרצפה, אבל זה לא קרה.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
