פן פיקשן
באגט צרפתי - חלק ג'אדם רימון
12/08/2004 00:01 "אנחנו סתם מטיילים..." אמר מהר דראקו. הוא ממש לא רצה לחלוק את חוויותיו עם האיש המגודל הזה, שמשום מה הצליח להתחבב על הארי, רון והרמיוני, ועל חלק מהתלמידים האחרים. האגריד זקף את גבתו, והישיר מבט אל דראקו. לרגע דראקו נרעד - היה משהו אצילי במבט הזה, משהו שהוא לא ציפה לפגוש בברנש מתהולל שכזה. "דראקו מאלפוי!", אמר האגריד בקול מופתע מעט, "לא חשבתי פה לראות אותך! מה אתה עושה עם הארי?", הוא צעק לפתע והניף את אגרופו אל על, לפני פניו המבועתים של דראקו. "האגריד! זה בסדר! הוא איתנו עכשיו!" ניסתה הרמיוני להרגיעו, ואז הביטה בפניו, שהיו חרושי קמטים יותר מתמיד, בעקר באיזור מצחו. "מה קרה לך, האגריד?! אתה כל-כך לחוץ היום!" היא קראה. "זה שום דבר. רק משהו לעשות בהרים, שליחות קטנה, שכבוד אלבוס דמבלדור שלח אותי לעשות כאן..." הוא אמר, בטון רגוע יותר, ולאחר רגע הוסיף בשקט: "אבל אסור לי לספר לכם על זה. זה סוד פה." "זה משהו שקשור לגרעפ?" שאל רון. דראקו הביט בו במבט שואל אך פחד להוציא הגה. "זה קצת קשור...", האגריד לומר, "אבל אמרתי לכם! אסור לי לדבר על זה! ואל תנסו לגרום לי לספר לכם!" הוא צעק, ואז אחז בראשו ומלמל מבעד לכף ידו האדירה: "אוף... אני לחוץ יותר מדי... יש לי פה כל הזמן שנויים באיך שאני מתנהג... אני כמעט ולא ישן..." ואז הוא הרים את פניו וסקר את כל יושבי השולחן. כולם הביטו בו משתאים. "סליחה שאני ככה שופך את הלב שלי פה. אני באמת מתנצל. אולי עדיף שאני אלך מפה..." הוא הביט בהם בעצב. "לא, האגריד. תשאר איתנו. אתה יכול לנוח ולא לדבר הרבה." פסק הארי, שישב בכסא שלידו, והניח את ידו על כתפו של האגריד. "אתם בטוחים שאני לא אפריע?" הוא שאל, אך נרגע נוכח הנהוניהם של הארי רון והרמיוני.
תוך דקות נחירותיו של האגריד מילאו את טווח שמיעתו של הארי. היה ברור שחסרות להאגריד הרבה שעות שינה. אדם שאינו יציב במצבי הרוח שלו, זה מחזה מפחיד למדי, וענק כזה, זהו מחזה מפחיד פי כמה וכמה. פניו של דראקו נשארו מתוחות בהבעה מבוהלת עוד דקות ארוכות אחרי שהאגריד כבר היה שקוע בשינה עמוקה ושקטה. בתחילה מבטיהם ההמומים של שאר היושבים במסעדה הטרידו את הארי, אך במהרה הוא שם לב כי הם חדלו להתעניין בהם וחזרו לשיחותיהם הבטלות. אנה, שהייתה שקועה במחשבות ובהרהורים אודות הסיפור של הרמיוני, מנסה למצוא בזכרונה את הזיכרון שהתקשר לה לסיפור, התנערה כשהגיעו המנות, אך מיד נזכרה כי אין זו מסעדה יהודית. היא החליטה לחרוג מעט משמירת הכשרות הרגילה שלה כיוון שבטנה קרקרה והתהפכה, ולפתע זכרון הארוחה האחרונה שלה - הלחם היבש אותו אכלה בבוקר יום אתמול - נראה לה מלא טעם וריח. היא החליטה לאכול על אף שהמטבח לא היה כשר, כל עוד התפריט עצמו כן, אך בשואלה את הארי, שהתנפל על הבאגט בתאווה, מה יש בו, נמוגה תקוותה - "בייקון עטוף בשתי...", הוא עצר על מנת לבלוע, "פרוסות גבינה צהובה." היא התפלאה שהיתה שקועה מדי בהרהורים מכדי לשים לב למזון שהוזמן עבורה. הריח הטעים מילא את מנהרות אפה, ופיה נמלא ריר בתשובה לניחוחות המהבילים, אך היא לא היתה מוכנה לחרוג מחינוכה ומאמונתה עד כדי כך. "כל עוד אני לא בסכנת מוות..." היא אמרה לעצמה. רק חודשים לאחר מכן, התברר להארי שהיא באמת היתה בסכנת מוות.
האגריד התעורר בן רגע והיה עירני לגמרי, ברגע שהריח הגיע לאפו, והוא שמח לאכול את הבאגט שיועד לאנה בנוסף לשניים שהזמין לעצמו. הם זללו סביבה, בעוד בטנה של אנה מקרקרת, ובשלב מסויים היא הבינה כי לא תוכל עוד להביט בהם אוכלים וסועדים את לבם, מבלי שאוכל בא אל פיה, ועל כן, היא קמה בשקט ויצאה מהמסעדה.
מראה הבתים הרגועים שטופי אור השמש, והעצים המתחחמים תחת קרניה, מלאו את אנה, ולפתע הרעב נראה פחות מציק. במרחק של כמאה פסיעות, נראה ספסל קטן, נשען לצילו של עץ ערבה עתיק, ואנה מהרה לשבת עליו ולחוש את משב הרוח הקליל על לחייה. חציאתה התנופפה מעט, ותחשת רעננות נהדרת פשטה ברחבי גופה. זה היה נהדר - לשבת כך ולהעמיד פנים כאילו אין כלל דאגות סביב. היא ציפתה שבכל רגע, חבריה יסיימו את ארוחתם ויצאו אליה, אך קוותה שרגע זה יתרחק כמה שניתן. הציפורים צייצו מעליה ועופפו מעץ לעץ, נשלחות לחפש מזון עבור גוזליהן, ושבות לאחר כמה רגעים, כשממקורן מציצים רגלי חרקים או תולעים קטנות. ההנאה מהטבע לא נמשכה זמן רב, כי ברגע שאנה הסיטה את מבטה מהציפור, היא גלתה פתאום כי גבר עומד לפניה. מכנסיו שחורות ומגוהצות, וכרסו בולטת מעליהן, עטופה בחולצה כחולה. לרגע תהתה אנה מיהו אותו גבר שעמד לפניה, אך כשראתה את התג על חזהו הבינה. משטרה
. "עלמתי.", אמר השוטר בקול משועמם, "נסמר לי כי את מסתובבת עם חפץ יקר ערך, בעל חזות של מקל, אשר נגנב מהמוזיאון לעתיקות, והנך מתבקשת לתת לי אותו.", מבטאו התגלגל יחד עם המילים. אנה בהתה בו בעיניה, מתקשה להבין את כוונתו.
כנראה ששם לב לכך, מכיוון שמיד הצביעה באצבעו על שרביטה של אנה, שהציץ מתוך תרמילה הקטן, והוסיף: "את המקל הזה. המוזיאון התלונן על הגניבה לפני כשעה וחצי.", לבטח היה מוגל.
"אני מצטערת, כנראה התבלבלת אם מישהו אחר." היא הציעה בביטול.
"הוראות מפורשות, עלמתי." הוא אמר, והציג לה את תמונתה שהביטה לעבר בת דמותה החייה בדממה. שרביטה נקנה בכסף טוב כאשר הגיעה לאנגליה, כך ידעה. מדוע, אם כן, היא היתה מבוקשת על ידי המשטרה? בטוח שהם לא ידעו מהו שרביט...
תוך רגע היא קפצה בזינוק והחלה לרוץ במעלה הרחוב, כשהשוטר אחריה. צעקת כאב הזעיקה את החמישה שסעדו את ליבם בבאגטים בתוך המסעדה. הארי זינק בראש מבעד לדלת - השאר אחריו.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
