פן פיקשן
למפקדה!נתנאל פוטר
27/01/2005 20:52"הארי?" נשמע קול מוכר מעליו.
הארי הסתובב והסתכל, מעליו היה נער בגילו עם שיער ג'ינג'י ונמשים על כל הפנים.
"רון!" צעק הארי בהתלהבות וקפץ ממיטתו.
רון עמד מעליו וחייך, הארי החזיר לו חיוך ענק.
"הגענו באוטונוס" אמר לו רון ופרצופו השתנה לפרצוף מבועת.
הארי צחק, גם שנה שעברה רון נסע באוטונוס והוא לא נהנה במיוחד.
גברת פיג בדיוק נכנסה לחדר והציעה להם לבוא לארוחת בוקר.
"כן, אנחנו כבר באים" אמרו לה שניהם ביחד.
"גם הורי פה" אמר רון בהתלהבות "וגם מודי, הרמיוני לא באה".
הארי גמר להתלבש ונכנס למטבח, אדון וויזלי, אדם נחמד עם אובססיה למוגלגים, היה עסוק להתלהב ממערכת החשמל בביתה של גברת פיג.
"זה שטקר?" שאל אדון וויזלי בהתלהבות, כמו ילד קטן שקנו לו צעצוע חדש.
"אולי אחר כך יקירי, הארי הגיע" אמרה גברת וויזלי לבעלה בחיוך מאוזן לאוזן כשהארי ניגש לצלחת שלו לאכול.
"מה נשמע הארי?" שאל אדון וויזלי בלבביות ועזב במבט עצוב אחרון את השקע.
"בסדר" ענה הארי והוסיף בהיסוס: "מזל טוב".
"אהה... תודה" אמר אדון וויזלי שהבין מיד למה הוא מתכוון.
צלקתו של הארי שוב כאבה.
רון שוב עף קדימה כשהאוטונוס עבר לכביש הראשי ללונדון.
"נמאס לי כבר." הוא צעק שעה שנעמד בפעם השביעית לפחות באותה נסיעה.
כשהאוטונוס עצר בכיכר המוזנחת גרימולד ירדה קבוצת הקוסמים, ומודי, אדון וגברת וויזלי היו בשרביטים שלופים למקרה של תקיפה, אבל אף אחד לא ניסה לתקוף אותם שעה שנכנסו דרך הדלת השחורה והמקולפת. הארי ורון הלכו ישר לחדרם, רון רצה להראות להארי את המטאטא החדש שלו.
הדלת חרקה ונפתחה לאיטה והארי ורון נכנסו פנימה.
"תראה" אמר רון בגאווה כשהחזיק את הנימבוס 2000 שלו, הארי שמח שגם לרון יש עכשיו מטאטא טוב, הוא התגעגע למטאטא שלו שנמצא כעת בהוגוורטס מאחר שעדיין לא החזירו לו אותו.
הדוויג קראה קריאה עצבנית והארי נזכר לשחרר אותה, הדוויג עפה לראש הארון והצטרפה לפיגווידג'ן.
"הי, הארי, מה הדבר הזה על המטה שלך?" אמר רון והניח את המטאטא שלו בעדינות על מטתו כאילו הוא חפץ שביר.
"לא יודע," אמר הארי בכנות "לא ראיתי את זה קודם".
הוא ניגש למטתו וראה שם פתק מקופל.
"זה פתק" אמר הארי לרון שהיה עסוק בטיפוח הנימבוס שהרים שוב בחיבה.
"יופי" אמר רון בבלבול ולא עזב את המטאטא.
הארי פתח את הקיפולים וקרא:
הארי, אני ממש מצטער על מה שקרה בשנה שעברה, פשוט הטיפו לי בעבודה כ"כ הרבה נגדך, שהושפעתי, אני מתחייב לעזור לך מעכשיו ומקווה שתקבל את התנצלותי בלב שלם.
שלך תמיד- פרסי
"זה מפרסי!" אמר הארי בקול רם.
"מה?!" רון צעק, הניח את המטאטא שלו על המטה וטס לראות מה כתוב.
"מעניין מה כתב לאבא ואמא" אמר רון בהתרגשות וטס למטה, הארי לא מיהר אחריו, הוא עדיין היה המום מההפתעה הזאת.
כשירד למטה כעבור שתי דקות ראה את כולם שם, כולל פרסי אוכלים ומשוחחים בהתלהבות.
הארי התיישב בין רון לפרסי ואכל את הטוסט שלו.
לפתע, בלי שום אזהרה, התחילה צלקתו לבעור בעוצמה, כאילו מישהו חורט אותה עליו מחדש. הוא שם את ידיו עליה, אבל זה לא עזר, הכאב המשיך.
"מה קרה, חמוד?" שאלה גברת וויזלי בדאגה כשראתה את הארי ככה.
"הצלקת" ענה הארי בקצרה כשלא היה יכול להעמיד פנים שלא קרה כלום, היה קשה לו לדבר עם הכאבים האלה, עיניו דמעו מכאב, עכשיו כבר כולם הסתכלו עליו בדאגה. לפתע הוא הרגיש תחושה מוזרה, תחושה של שמחה עצומה, למרות שלא היה לה קשר כלל למצב שלו.
"קרה משהו?" שאל מודי בקול הנוהם הרגיל שלו.
"כן" ענה הארי, "זה וולדמורט", הכאב התחזק, הוא נפל מהכסא ממשיך ללחוץ חזק על הצלקת שלו. הכאב החל להחלש, הוא קם. כולם הסתכלו עליו בפחד.
"הוא שמח" אמר הארי במהירות.
"למה?" שאל קול מוכר, זה היה לופין.
"לא יודע" ענה הארי הפעם לאט. הכאב בצלקת נמוג כמעט לגמרי, "אבל הוא שמח".
למחרת כולם ידעו למה כאבה להארי הצלקת, כותרת גדולה התנוססה בעמוד השער: "הסוהרסנים והענקים משתוללים, כנראה בגלל זה-שאין-לנקוב-בשמו".
"אז הם עברו לצד שלו?" שאל הארי בחשש את מודי כשהגיע הנביא.
"כן", אמר מודי, "כבר ידענו שהוא עומד לעשות את זה".
"אז מה תעשו?" שאל הארי ונתן ביס בביצה שלו.
"אין מה לעשות" אמר מודי ונראה מודאג, הוא קם במהירות ויצא מהמטבח.
הארי נשאר לגמור את הטוסט ובדיוק נכנסה גברת וויזלי.
"בוקר טוב" אמר לה הארי בחיוך מאולץ.
"שלום, תוכל בבקשה לצאת?, יש לנו ישיבה עכשיו". אמרה גברת וויזלי בחשש.
"בוודאי" אמר הארי ויצא בלי לקחת את האוכל שלו החוצה, הוא ידע בוודאות על מה הישיבה הזאת, ואי אפשר להגיד שלא צפה את זה. הוא עלה לקומה שלו באיטיות ופגש שם את כל ילדי משפחת וויזלי, הרמיוני לא היתה שם.
"איפה הרמיוני?" שאל הארי בדאגה, "לא ראיתי אותה עד עכשיו".
"גם אני לא ראיתי אותה מאז שהלכנו להביא אותך" ענה רון בהסכמה, "בטח נראה אותה היום בארוחת צהריים".
אך גם בארוחת צהריים הרמיוני לא היתה, היא פשוט נעלמה.
"ראית את הרמיוני?" שאל הארי את אדון וויזלי בחשש.
"לא" ענה אדון וויזלי בקצרה וחזר לצלעות כבש שלו.
"היא לא היתה פה מאז שבאתם לאסוף אותי" אמר הארי בעקשנות.
"אתה בטוח?" שאל אדון וויזלי בחשש.
"במאה אחוז" ענה הארי בהחלטיות.
הארי ראה את אדון וויזלי ניגש לגברת וויזלי ולוחש לה משהו, גברת וויזלי הרצינה ולחשה משהו ללופין שהעביר לשאר חברי המסדר, מדי פעם היה מישהו שקם והסתכל סביב ושוב התיישב.
קינגסלי, האחרון שהעבירו לו קם על רגליו ושאל, "האם מישהו ראה את הרמיוני מאז שהבאנו את הארי?".
איש לא ענה.
"אני שואל שוב", אמר קינגסלי ועל פניו עלתה הבעת דאגה, "האם מישהו ראה את הרמיוני מאז אותו בוקר שנסענו באוטונוס לגברת פיג?".
שוב היתה שתיקה, כמה אנשים זעו על מקומם באי-נוחות, קינגסלי התיישב, ומיד אחריו החלו לחשושים.
"חשבתי שהיא תבוא למיטה יותר מאוחר ולכן לא שמתי לב לזה" שמע הארי את ג'יני אומרת בקול מפוחד.
"היא לא רצתה לבוא איתנו לשם", שמע הארי את פרד לוחש לג'ורג'.
"היא נראתה מוזר", ענה לו ג'ורג'.
"אני מקווה שזה לא קשור לאתה-יודע-מי", נשמעה טונקס שני מושבים מימינו לוחשת למישהו שהארי לא הכיר.
"מה דעתך?" שאל רון את הארי בדרך לחדר ובקולו נשמעה הדאגה.
"דעתי על מה?" שאל הארי בדיכאון למרות שידע את התשובה.
"על..." רון היסס, "נו, אתה יודע... הרמיוני".
הארי לא ענה מיד, הוא עלה לאט במדרגות, מביט בנעליים שלו, ורק כעבור דקה מצא את קולו, "לא יודע" ענה הארי והתפלל בליבו שרון יפסיק, אבל תפילתו לא נענתה, "הארי, אני יודע מה אתה מרגיש, אתה היית קרוב אליה יותר ממני, ותאמין לי...".
"די כבר". התפרץ הארי לדבריו, "נמאס לי, תעזוב אותי".
רון היה נראה המום, אך מיד התעשט ומיהר לעלות לחדר.
החדר היה חשוך כתמיד, אך להארי זה היה נראה חשוך יותר מבכל יום.
"מה קרה שאתה עצוב?", נשמע קול ערמומי מימינו.
הארי קפץ בבהלה, וסובב את ראשו ימינה.
"הבהלתי אותך?" אמר פיניאס ניגלוס בקולו הערמומי.
"סתום את הפה" אמר הארי ברוגז, "אין לי מצב רוח לזה".
"אוווווווווווו, הארי פוטר המפורסם עצבני." אמר פיניאס בעוקצנות וחייך חיוך שטני.
"אולי כבר תסתום!", זה לא היה הארי, אלא רון שצפה מהכל מהצד.
פיניאס השתתק מיד, כאילו רון הוציא מפיו לחש השתקה, הארי בהה בהם בתימהון מוחלט שהתחלף מיד בבהלה כשהתאומים התעתקו מולו.
"שלום", אמרו התאומים להארי בקול קודר שהארי לא שמע מימיו אצלם.
"שלום", אמר הארי תוך שהוא חולץ את נעליו לפני השינה.
"הארי", החל פרד לומר.
"אל תטרח", אמר הארי תוך שהוא נכנס למיטה, "אני ממילא לא יקשיב".
פרד היה נראה נבוך, הוא הסתכל על רון שמשך בכתפיו, וכשראה שהארי באמת עומד לישון סימן לג'ורג' ושניהם התעתקו משם.
"לילה טוב", אמר הארי לרון שבדק אולי בפעם האלף את המטאטא שלו.
"לילה טוב", החזיר רון.
הארי לא ידע כמה זמן שכב שם עד שנרדם, הוא רק ידע שזה היה הרבה זמן, אולי אפילו שעות, כי כשגברת וויזלי נכנסה להעיר אותם הוא הרגיש שלא ישן מספיק.
הוא קם באיטיות והתלבש, כששרך את נעליו רון כבר היה למטה, הארי נשאר לחשוב בשקט.
כעבור חצי שעה הוא ירד למטבח ללא תיאבון, הוא כמעט ולא אכל את ארוחת הבוקר שלו, הוא לא היה יכול למחוק את חלומות הזוועה שלו על הרמיוני בידיו של וולדמורט, מעונה...
"אתה בסדר, חמוד?" שאלה גברת וויזלי כשראתה את הארי בוהה בתקרה בדיכאון והטוסט שלו מונח לפניו.
"כן, בסדר גמור", שיקר הארי, הוא לא רצה שכולם יתחילו לרחם עליו עכשיו.
"אתה נראה חיוור", אמרה גברת וויזלי בדאגה, "תאכל קצת, זה יעזור לך"
"בסדר" אמר הארי למרות שלא התכוון לזה, הוא לא נגע בטוסט שלו גם כשנגמרה ארוחת הבוקר, הוא שירך עצמו למיטה ונשכב עליה, אבל הוא לא נרדם, הוא ניסה להעסיק את עצמו אם ספרים שהיו מפוזרים על הרצפה כשבדיוק נכנס רון.
"שלום", אמר רון, מתנשף.
"אה... שלום" ענה הארי.
"יש לך ינשוף", אמר רון בעליזות, עדיין מתנשף מעט.
"ממי?" שאל הארי,
"לא יודע", אמר רון, "קח, תבדוק", הוסיף, והושיט לו את המכתב, אבל בדיוק כשהארי שלח את ידו לקבל את המכתב, הדלת נפתחה בפתאומיות. הרמיוני עמדה בכניסה מסתכלת על שניהם במבט תיעובי, שרביטה בידה וגופה היה נראה נורא, דם היה לה על הפנים ועל הידיים ושערה היה מבולגן.
"הרמיוני", צעק הארי בפחד, רון היה לידו בפה פעור, משותק גם הוא מפחד.
הרמיוני התקרבה אליהם, ותוך כדי מרימה את שרביטה, הארי קם גם הוא תוך כדי שליפת שרביט, הוא הבין שהיא לא בשליטה, כנראה תפס אותה טירוף, אבל הוא לא הספיק להניף את שרביטו ו -
"שתק!". אבל זאת לא הייתה הרמיוני, לא הארי וגם לא רון, זה היה לופין, הוא עמד בכניסה מבוהל, בוהה בהרמיוני המעולפת ושרביטו בידו, מיד אחריו נכנסו דמבלדור, הפרופסור מקגונגל, מודי, קינגסלי, טונקס ועוד שלושה חברי מסדר לא מוכרים, כולם בשרביטים שלופים. מודי וקינגסלי מיד פנו אל הארי ורון והקיפו אותם, השאר נשארו לי הדלת.
"מה קרה?" שאלה פרופסור מקגונגל את הארי תוך דילוג על גופה הרפוי של הרמיוני.
"גם אני הייתי רוצה לדעת", נהם מודי ממקומו שליד הדלת.
"טוב, אז אה...", היה קשה להארי לדבר, הוא היה המום, מחשבות התרוצצו בראשו כמו עכברים.
כשסיים כולם הסתכלו עליו בדאגה ואז על הרמיוני, הם לחשו משהו זה לזה ואז נגשו אל הרמיוני, משאירים את לופין ליד הדלת. כולם הניפו שרביטים מלבד אחד שהתכופף אליה.
"שחרר", לחש לכיוון הרמיוני, הרמיוני התיישבה מיד והביטה על כולם בפחד, הארי הבין אותה, אם תשעה קוסמים ומכשפות בוגרים היו מסתכלים עליו במבט כזה הוא היה מגיב בדיוק אותו דבר.
"את בסדר?", שאל אותה דמבלדור, היחיד שלא כעס.
הרמיוני לא ענתה, היא פלטה ציוץ של פחד והמשיכה לבהות בכולם בפנים שכל תו ותו בהם אומר אימה מוחלטת.
"היא כנראה תחת השפעתה של קללת אימפריוס", אמר דמבלדור, רגוע.
טונקס כיוונה את שרביטה אל הרמיוני ולחשה משהו, אור צהוב זוהר יצא משרביטה ופגע בהרמיוני, הרמיוני רעדה קלות, קפאה לכמה שניות והבעתה השתנתה להבעת גועל.
"לא הצלחתי," מילמלה טונקס, "לא עשיתי את זה אף-פעם".
הרמיוני סקרה את כל הנוכחים באריכות, ואז קמה והתחילה לרוץ לכיוון הדלת, לופין שהיה ליד הדלת, תפס אותה בחולצתה.
"עזוב אותי!" צרחה הרמיוני בקול מפחיד אך לופין לא שמע לה, "אימפידמנטה!" צרחה הרמיוני שוב, ועל פניה הבעה אכזרית, לופין הועף על דמבלדור שגם נפל, והרמיוני ברחה דרך הדלת הפתוחה. כולם קמו והתחילו לרוץ אחריה. הארי היה משותק מהלם, הרמיוני תחת קללת אימפריוס, וודאי כל זה קשור בצורה כל-שהיא לוולדמורט, הוא חשב על ידיה ופניה המלאים דם והצטמרר, הוא הביט לשמאלו שם ראה את רון עם עיניים קרועות בפחד וידו מכסות את פיו הפעור, מול רון, על הרצפה שכב הפתק שרון רצה להביא להארי כשהרמיוני נכנסה, הארי הושיט את ידו לקחת את הפתק כשבדיוק נכנס פרסי.
"שלום", אמר הארי, "מה..."
"לא הצלחנו לתפוס אותה" התפרץ פרסי לדבריו, "אני מצטער, אבל כנראה אתה-יודע-מי הטיל עליה קללת אימפריוס ואמר לה לתקוף אותך, אנחנו עושים הכל כדי להשיב אותה." הוסיף פרסי בעצב ויצא מהחדר לפני שהארי או רון הספיקו להגיד מילה.
בארוחת צהריים, כעבור ארבע שעות, הארי עדיין לא אכל הרבה, המעט שאכל היה בזכות הכוח שהשקיעה גברת וויזלי באוכל כדי שיגרה את הארי, הארי בהה בכדורי הבשר האכולים למחצה וחשב על הבוקר, כמה רצה עכשיו שהרמיוני תהיה פה ללא קללת אימפריוס וללא דם על כל הגוף, הוא הסתכל לידו, גש שם ישב רון בוהה בבשר שלו, גם הוא היה נראה חושב.
"נו, אז מה אתה אומר?", שמע הארי את ג'ורג' לוחש לפרד, הוא הביט וראה את פרד וג'ורג' מדברים עם ראשים צמודים מתחת לשולחן.
"עשר אוניות לבקבוק", אמר פרד לאחר מחשבה.
"לדעתי יותר", אמר ג'ורג' כתגובה, "חמש עשרה אוניות יספיק לי".
"בסדר, נשמע סביר" אמר פרד באיטיות.
"בא רק נלך לנסות את זה שוב?" שאל אותו ג'ורג'.
"לא, כבר ניסינו את זה פעמיים". אמר פרד נחרצות.
"לנסות את מה?" שאל הארי בסקרנות כשכבר לא היה יכול כבר להתאפק .
"אה... מה?", שאל פרד בבלבול.
"שאלתי", אמר הארי בעקשנות, "מה אתם רוצים לנסות?".
"אה, כן", אמר גורג' כשהבין מי פנה אליהם, "המצאנו המצאה חדשה, אתה רואה את הבקבוק הזה? החומר הסגול הזה יהפוך אותך לבלתי נראה למשך זמן מסוים, תלוי כמה תשתה, המצאנו את זה כשראינו את העומס בחנות אצלנו".
כשג'ורג' סיים, הסתכל הארי בבקבוק הקטן, הבקבוק היה שקוף וחומר סגול נוצף נע בתוכו.
הארי הרים את עיניו וראה את פרד מחייך אליו חיוך מאוזן לאוזן.
"העסקים הולכים מעולה, יש לנו מלא קונים נלהבים". אמר מהופנט.
"והכל בזכותך" אמר ג'ורג', גם הוא כמתוך חלום.
הארי היה עסוק בהאכלת הדוויג כשרון פרץ פנימה.
"או, הנה אתה", אמר רון ברווחה, מתנשף.
"מה קרה?" שאל הארי.
"אבא שלי קורא לך למטבח, הוא רוצה לדבר איתך על משהו חשוב, הוא אמר שזה סודי".
"הו, נשמע מיסתורי", נשמע קולו הערמומי של פיניאס, הקול שהארי כה שנא.
"בטח הוא רוצה לדבר איתך על... ".
"תסתום", אמר רון בבוז ופיניאס השתתק מיד, כמו בלילה שעבר, הארי הסתכל שוב בהלם על שניהם, הוא פשוט לא הבין איך רון עשה את זה.
"טוב, אז כמו שאמרתי", התחיל רון וקטע את חוט המחשבה של הארי, "אבא שלי אמר שזה נורא סודי ודחוף, משהו קשור למסדר."
"אה, בסדר". אמר הארי מבולבל, הוא עוד היה בהלם, פיניאס מעולם לא שתק כשביקשו ממנו.
הארי ירד במדרגות במהירות ותוך דקה כבר היה במטבח.
"הארי! מעולה", אמר אדון וויזלי בחיוך רחב. "סגור את הדלת ושב פה" הוסיף בעודו מצביע על הכיסא ממולו.
הארי ציית וסגר את הדלת, הוא התיישב מול אדון ווזילי שהיה נראה כאילו חושב איך לנסח את זה.
מספר עמוד: 1 2
חזור לדף הפן-פיקשן
|
